פיתוח בר-קיימא
דרך לניצול משאבים לצורכי האדם לצד שימור הסביבה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פיתוח בר-קיימא (באנגלית: Sustainable development) הוא "פיתוח העונה על צורכי ההווה מבלי להתפשר על יכולתם של דורות העתיד לענות על צורכיהם" על פי ההגדרה של ועדת ברונטלנד שהוקמה מטעם האו"ם ב-1987[1]. בעוד שקיימות נתפסת בדרך־כלל כיעד ארוך טווח (כלומר, להגיע לעולם בר־קיימא), פיתוח בר־קיימא מתייחס לאמצעים ולדרכים שיובילו ליעד הזה (כמו חקלאות בת־קיימא, צרכנות בת־קיימא, מינהל תקין, חינוך וכדומה)[2]. כדי להשיג פיתוח בר-קיימא המערכות האקולוגיות של כדור הארץ צריכות להישמר במצב בריא, וניצול המשאבים צריך להיעשות בקצב המאפשר לתהליכים הטבעיים לחדש את המשאבים שנוצלו. פיתוח בר-קיימא יכול להתקיים לאורך זמן ממושך מכיוון שאינו פוגע בבסיס המשאבים עליהם הוא נשען. פיתוח זה שונה מפיתוח קונבנציונלי שלרוב פוגע ביכולת של משאבי הטבע להתחדש ועל ידי כך מסכן את איכות החיים של הדורות הנוכחיים והדורות הבאים. ללא חוסן משאבי הטבע, המערכות האקולוגיות עלולות לקרוס ואיתן גם החברה והכלכלה, כפי שאנו רגילים אליהם, מכיוון שהם תלויים באופן ישיר ועקיף במערכות אלו[3].