חוק הפרשנות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הוא חוק תשתיתי בספר החוקים של מדינת ישראל, והוא קובע כללים לפרשנותם של כלל החוקים.
פרטי החוק | |
---|---|
תאריך חקיקה | 15 ביוני 1981 |
תאריך חקיקה עברי | י"ג בסיוון תשמ"א |
גוף מחוקק | הכנסת התשיעית |
חוברת פרסום | ספר החוקים 1030, עמ' 302 |
הצעת חוק | ממשלתית |
משרד ממונה | משרד המשפטים |
מספר תיקונים | 4 |
נוסח מלא | הנוסח המלא |
החוק כולל הגדרות למונחים נפוצים, והגדרות אלה רלוונטיות לכל יתר החוקים, כפי שמבהיר הסעיף הראשון של חוק זה: "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". החוק מבהיר לגבי מונחים שאינם נכללים בו: "מונח שהוגדר בחיקוק - משמעו כהגדרתו, והגדרה זו תחול גם על תקנות שהותקנו לפי אותו חיקוק, וכל צורה דקדוקית הנגזרת מהמונח תתפרש לפי אותה משמעות, הכול אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה".
אם בכל זאת יש צורך לעסוק בפרשנות מונחים המצויים בחוק, בעשותה זאת על הפסיקה לקחת בחשבון את הגדרת המונחים הללו במשפט העברי, ובמיוחד כאשר מדובר בחיקוק ישראלי חדש ומקורי שלא יובא משיטות משפט זרות. לדוגמה, בפסק דין עלי צלאח יחיא[1] הדיון נסוב סביב הגדרת המילה בניין בחוק הפלילי, ועל מנת לברר את העניין השופט משה זילברג חזר לאחור עד הפסוק מספר בראשית "ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה".[2]