שקיפות (אופטיקה)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שקיפות היא תכונה אופטית של תווך המבטאת את יכולתו להעביר קרינה אלקטרומגנטית ובפרט אור מבלי לפזרה או לבלוע אותה. ככל שהחומר שקוף יותר אחוז הקרינה המועבר בתווך גדול יותר. חומר שקוף למחצה, כלומר המאפשר מעבר של אור אך מפזר אותו, מכונה "חומר זָכוּךְ" (transluscent), חומר שאינו שקוף מכונה "חומר אָטוּם". שקיפות נובעת מחוסר היכולת של הקרינה לבצע אינטראקציה עם האלקטרונים או המולקולות שבתווך. מידת השקיפות של חומרים שונה באורכי גל שונים, תחומים שונים בספקטרום מבצעים אינטראקציות שונות עם חומרים שונים. חומר שהוא שקוף בתכונותיו האלקטרוניות יכול להיות זכוך, כתוצאה מפיזורים פנימיים. תרחיף (לדוגמה ערפל, חלב) אינו שקוף כי החלקיקים הרבים בתוכו מפזרים את האור לכיוונים שונים, על אף שהחומרים כשלעצמם (מים, אוויר, שומן) שקופים. מוצק רב גבישי (לדוגמה מלח בישול, אלומינה) יכול להיות שקוף בתכונותיו הבסיסיות אך לא בנפח גדול, כי הגבישונים הרבים מפזרים את האור בכיוונים שונים, אף שכל גבישון כשלעצמו שקוף.
כאשר קרינה עוברת מתווך אחד לתווך אחר, בדרך כלל המעבר אינו חלק וישר, ומתרחשת שבירה. בתהליך השבירה חלק מהקרינה מוחזרת וחלק מהקרינה חודרת פנימה, אולם לא בקו ישר אלא בזווית מסוימת, מידת השבירה נקבעת על פי הזווית ביחס לניצב למשיק לתווך החדש בנקודת הכניסה, ועל פי מקדם השבירה. הנוסחה שמודדת את רמת השבירה בהתחשב בנתונים אלו, היא המשוואה הנתונה בחוק סנל. במקרים מסוימים במעבר מתווך שקוף לאחר בזווית מסוימת, תיתכן החזרה מלאה של הקרינה בלא כל מעבר. על ידי שימוש בידע זה, יוצרים זכוכיות שמצד אחד עובר דרכן אור ומצד שני לא.