תיקון חוקה שאינו חוקתי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דוקטרינת תיקון חוקה שאינו חוקתי (או תיקון חוקתי שאינו חוקתי) היא גישה לפיה תיקון לחוקה שנחקק עשוי להיות בטל כיוון שהוא סותר אמירה מפורשת בחוקה או עקרונות יסוד של השיטה המשפטית. גישה זו, המקובלת במדינות שונות, משקפת את התפיסה שהרשות המכוננת אינה כל-יכולה וכי גם עליה מוטלות מגבלות מהותיות בעת שהיא מחוקקת.
מערכות משפט שונות נבדלות בגישתן לדוקטרינה, הן בעצם קיומה של חקיקה המסמיכה את בית המשפט לפסוק שתיקון חוקתי אינו חוקתי, והן בכללים להפעלת הסמכות ובגבולותיה של הסמכות.
הרעיון של תיקון חוקתי שאינו חוקתי הוצג לראשונה בשנת 1893 על ידי נשיא בית המשפט העליון של מישיגן (אנ'), תומאס קולי (אנ') בשנת 1910 פרסם הפרופסור למשפטים Arthur Machen מאמר שבו טען שהתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית אינו חוקתי.[1]
ביטול תיקון לחוקה, בנימוק שאינו חוקתי, נעשה על ידי בית המשפט לחוקה במדינות אחדות, בהן בליז, הונגריה, צ'כיה וקפריסין.[2][3][4]