אשלג בישראל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
האשלג נחשב לאחד מאוצרות הטבע העיקריים של מדינת ישראל. שיעור האשלג בים המלח מגיע ל-7.26 גרם לליטר[1]. בשנת 1902 חזה בנימין זאב הרצל את הפקת המחצבים מים המלח "...מי המינרלים העשירים בברום, גופרית ותרכובות זרחניות...". הצעדים המעשיים הראשונים נעשו על ידי זלמן דוד ליבונטין אשר עמד להסדיר כי היישוב היהודי בארץ ישראל יקבל את הזיכיון לניצול אוצרות הימה ובקעת הירדן כבר בשנת 1905. בשנת 1911 משה נובומייסקי בדק את מי ים המלח ותכנן, בין השאר, להפריד את המלחים השונים ולהפיק אשלגן וברום.
ברם, את הצעד המעשי הראשון להפקת האשלג עשה מייג'ור תומאס גרגורי טאלוק. תוך כדי עבודתו בתעשייה הצבאית הבריטית נודע לו כי מחיר האשלגן בעולם הרקיע שחקים. בשנת 1918 נודע לו, לגמרי במקרה, מפי ידידו, שים המלח מכיל כמויות ניכרות של החומר הגולמי ממנו מופק האשלגן. הוא פנה לשר המלחמה הבריטי ובקש כי בתום המלחמה יינתן לו הזיכיון. ואכן הובטח לו שכך יהיה.
משה נובומייסקי אף הוא פנה בבקשה לקבלת הזיכיון, ולאחר שהמנדט על ארץ ישראל ניתן לבריטניה הוחלט במשרד המושבות הבריטי להעניק את הזיכיון לשניהם. הם הקימו את חברת אשלג ארץ-ישראלית, החלו בהפקה בשנת 1930. החברה פעלה עד מלחמת העצמאות. בשנת 1952 זכויות ההפקה נמסרו למפעלי ים המלח. בשנת 2007 מפעלי ים המלח הפיקו יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג.