חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
חוק יסוד בישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד, שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק נחקק בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.
פרטי החוק | |
---|---|
מדינה | ישראל |
סוג | חוק יסוד |
תאריך חקיקה עברי | י"ב באדר ב' התשנ"ב |
גוף מחוקק | הכנסת השתים עשרה |
שטחים שעליהם חל החוק | ישראל |
תומכים | 32 |
מתנגדים | 21 |
עיקרי החוק |
הגנה על זכויות אדם עיקריות:
|
נוסח מלא | חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו |
לפי תפיסתם של משפטנים מסוימים ורבים משופטי בית-המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, כינונו של חוק יסוד זה ושל חוק יסוד: חופש העיסוק החלו את המהפכה החוקתית, כי הכנסת העניקה לשני חוקי יסוד אלה מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה. לפי טענה זו, עם חקיקת חוקי יסוד אלה חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקותיו של בית המשפט העליון, שבמהלך השנים ביטל כ-22 מעשי חקיקה שעמדו בסתירה לחוקי היסוד הללו. משפטנים אחרים, בהם הנשיא לשעבר משה לנדוי, מתנגדים לתפיסה זו.