מודל איזינג
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מודל איזינג (על שמו של ארנסט איזינג (אנ')) הוא מודל מתמטי במכניקה סטטיסטית, המשמש לתיאור פרומגנט, או כל מערכת שקולה של יחידות הנמצאות בסריג ומבצעות אינטראקציית שכנים קרובים. זהו המודל הראשון (והפשוט ביותר) במשפחה רחבה של מודלים מבוססי ספין (מומנט מגנטי) אשר מתארים את התנהגותם של חומרים פרומגנטיים בטמפרטורות ושדות מגנטיים שונים. המודל משמש גם לתיאור מערכות שונות שאינן מגנטיות ומשמש מודל חשוב בתחומי מעברי הפאזה.
את המודל הגדיר וילהלם לנץ (אנ') אשר נתן אותו לתלמידו ארנסט איזינג כנושא מחקר לדוקטורט. ב-1925 איזינג, שעל שמו קרוי המודל, פתר את המודל עבור שרשרת חד-מימדית ומצא שלא מתקבל בו מעבר פאזה בטמפרטורה סופית. על סמך זאת הסיק איזינג בטעות כי במודל לא מתרחש מעבר פאזה גם בממד גבוה יותר. קיומו של מעבר פאזה בשני מימדים הוכח ב 1936 על ידי רודולף פיירלס ואף חושבה ב 1941, על ידי קראמרס וואניאה הטמפרטורה בה המעבר קורה. הפתרון האנאליטי של המודל, שהוצג ב-1944 על ידי לארס אונסאגר, נחשב לחשוב מאוד בתחום הפיזיקה הסטטיסטית בפרט ובתחום הפיזיקה התאורטית בכלל.