מלחמת ההתשה
מלחמה בין ישראל למצרים בשנים 1970-1967 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מלחמת ההתשה (בערבית: حرب الاستنزاف, חַרְבּ אֶל־אִסְתִנְזַאף) הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-11 ביוני 1967[3] ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, מועד שבו הסכימו הצדדים על הפסקת אש שנכנסה לתוקף למחרת. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר,[4] והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים.
חיילים ישראליים על גשר פירדאן בתעלת סואץ, 1969 | |||||||||||||||||||||
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמה הקרה | |||||||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970 (3 שנים ו־8 שבועות) | ||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מלחמה לפני | מלחמת ששת הימים | ||||||||||||||||||||
מלחמה אחרי | מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||||||||
מקום | המזרח התיכון | ||||||||||||||||||||
תוצאה | ללא הכרעה | ||||||||||||||||||||
שינויים בטריטוריות | אין | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
מפת זירת הלחימה העיקרית |
המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים לאורך החזית המצרית, הירדנית והסורית. עיקר הלחימה היה בחזית תעלת סואץ שבה צבא מצרים וצה"ל ניהלו מלחמת התשה זה כנגד זה. הצבא המצרי ביצע הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי. מלחמת ההתשה החלה בעצימות נמוכה לאורך קו התעלה זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים. העימות הסלים לעצימות גבוהה החל במרץ 1969.
בחזית המצרית, המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך התעלה, ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאיתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה. המלחמה הובילה לעליית המעורבות הסובייטית במצרים, ובסופו של דבר להתבססות של חיל האוויר הסובייטי להגנת ערי מצרים שהובילה לקרב אווירי ישיר בין ישראל לברית המועצות. בנוסף חימשה ברית המועצות את מצרים בסוללות ארטילריה להגנה אווירית, ששינו את המאזן האסטרטגי והשפיעו משמעותית על מלחמת יום הכיפורים.
בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב. לצד מלחמה זו התנהלה גם מלחמת ההתשה בבקעת הירדן.
בתום מלחמת ששת הימים השתנו יחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-ערבי בצורה מהותית. ישראל ריבעה את שטחה וניצחה במערכה רב חזיתית תוך השמדת הנתח העיקרי של צבאות אויביה מצרים, סוריה וירדן והשגת עומק אסטרטגי, בעיקר בחזית המצרית, הודות לכיבוש חצי האי סיני והתבססות צבאית על הגזרה המזרחית של תעלת סואץ. בחודשים שאחרי המלחמה התחוללו כמה שינויים חשובים בזירה הגאו-פוליטית. ישראל סיפחה את מזרח ירושלים, מנהיגי מדינות ערב התכנסו בוועידת ח'רטום וקבעו כי אין בכוונתם להכיר בישראל, לערוך איתה משא ומתן, לחתום איתה על הסכם שלום או לנטוש את מאבקם של הפלסטינים. זמן קצר אחר כך התקבלה החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו ולשלום בר קיימא במזרח התיכון.[5] כל צד פירש את ההחלטה בהתאם לאינטרסים שלו. ישראל רצתה להיכנס למשא ומתן לשלום, והייתה מוכנה לוותר על מרבית השטחים שכבשה במהלך המלחמה בתמורה לשלום. לעומתה, מדינות ערב סירבו להסדר שלום של קבע, ובראש ובראשונה לדרישת ישראל למשא ומתן ישיר. הן טענו כי על ישראל לקיים את הנסיגה מהשטחים לפני כל משא ומתן.[6] מטעם האו"ם הוקם גוף מתווך בראשות הדיפלומט גונאר יארינג. בעזרת התיווך שלו הצליחו הצדדים להגיע להסדר חילופי שבויים מהיר, אך לא התקדמו למשא ומתן. ממשלת ישראל קיימה מגעים חשאיים עם חוסיין, מלך ירדן. עם זאת, הוא סירב לקדם את ערוץ הקשר החשאי בין ירדן לישראל עקב תלות במצרים, שהתנגדה מכל וכל למשא ומתן. סיבה נוספת להתנגדותו הייתה התבססותם של ארגוני טרור פלסטינים בתוך ירדן, שהוציאו משטחה פעולות חבלה וטרור לעבר ישראל. ארגונים אלה היו הגורמים שהתניעו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן.
מלחמת ששת הימים הסתיימה בתבוסה מצרית מוחצת. בסיומה החזיקו כוחות צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. אנואר סאדאת, סגנו של נשיא מצרים, כתב באוטוביוגרפיה שלו: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר 1970 מת האיש, אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".[7] תחילה התפטר נאצר מנשיאות מצרים. עם זאת, לאחר שההמונים יצאו לרחובות וקראו לו לחזור בו, וכמוהם גם הנהגת ברית המועצות שהפצירה בו להישאר בתפקיד, הוא אכן חזר בו. עקב התנגדות למשא ומתן המדיני החליט נאצר שיש לפעול נגד ישראל בדרך צבאית אך מדודה, תוך כדי מערכה ארוכה שבה ינוצלו נקודות החוזקה של מצרים ומדינות ערב, כגון סיבולת להתמודדות ארוכה במצב של לחימת התשה. בתוך כך יחשפו חולשותיה של ישראל. ניסיונו להוביל למלחמת התשה כוללת גם בחזית הירדנית והסורית לא התממשה, ומלבד ארגוני הטרור הפלסטינים, כגון הפת"ח, לא הייתה היענות ממשית לקריאתו. מצרים דרשה, כתנאי מקדים לכל משא ומתן, את נסיגת ישראל חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים, ודרישה התחלתית זאת שמה קרשים בגלגלים של כל ניסיון לקדם את המשא ומתן המדיני.
ישראל
מלחמת ששת הימים התחוללה בזמן שבו ישראל הייתה נתונה בסכנה קיומית. בסיומה היא השיגה, לראשונה, עומק אסטרטגי. בתמיכה אמריקאית של ממשל ג'ונסון, היא קיבלה צידוד בינלאומי בעמדתה שלא תתקיים שום נסיגה מהשטחים שנכבשו ללא הסדר של שלום קבע.[8] תורת הביטחון הישראלית, שהתבססה על גישת ההבקעה לפי המוטו "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", נחלה ניצחון אדיר במלחמה. הניצחון במלחמה גם העביר לידי ישראל את שדות הנפט של סיני, ואת אתרי התיירות הגדולים בגדה המערבית. הוא אף הוביל לתחילתו של גל עלייה חדש, מה שהוסיף ותרם לסיום המיתון ולגאות הכלכלית בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. לאחר הניצחון שלטה מדינת ישראל בכל שטחי ארץ ישראל השלמה. מכאן והלאה לא היו עוד לישראל שאיפות אפשריות להתפשטות מדינית. עובדה זו העלתה תהיות באשר ליעדים הקרקעיים במלחמה הבאה, כמו גם באשר לעדכון תורת הביטחון. עד לאותה הנקודה התבססה תורת הביטחון על הצורך בקרב הבקעה מהיר שמטיל את הכף לטובת ישראל ומערער את המאזן האופרטיבי של אויביה. כעת, כשלישראל לא נותרו שאיפות התפשטות וגבולה הדרומי מבוסס על גבול טבעי (תעלת סואץ), קשה להתאים את גישת ההבקעה למצב החדש בשטח.
נוכח הקיפאון במשא ומתן המדיני לאחר המלחמה, ההערכה באמ"ן הייתה שתוך זמן מה מדינות ערב יסלימו מחדש את העימות, ויש להתכונן למלחמה הבאה. מלחמה זו תיערך בתנאי גבולות הביטחון החדשים שנוצרו כתוצאה מהניצחון במלחמת ששת הימים. לפיכך, בסיומה של המלחמה השקיעה ממשלת ישראל תקציבים נוספים בביטחון. משוואת סדר העדיפויות בהקצאת משאבים בין החילות, לפיה חיל האוויר במקום הראשון, חיל השריון במקום השני, ושאר החילות אחריהם, נשמרה. משום כך, גדל תקציבו של חיל האוויר והגיע לכדי מחצית מסך התקציב של הצבא.[9] כדי לענות על הדרישות החדשות של המצב בשטח, התוכנית הרב שנתית (תר"ש) 'מכבי' בוטלה והוחלפה בתר"ש 'גושן', שנועדה לתכנון החימוש, הקצאת המשאבים וההתנהלות הכללית של הצבא בחמש השנים מ-1970 ועד 1974. בנוסף לכך, החליטה הממשלה להאריך את שירות החובה למתגייסים לצה"ל, משנתיים וחצי לשלוש שנים, כדי להיענות לצורכי הביטחון החדשים.[10] הצבת הכוחות בגבולות המדינה הוגדלה משמעותית מכפי שהייתה טרם המלחמה. צה"ל גם החל להעביר בסיסים ולבנות בסיסים חדשים במרחבים הגדולים של חצי האי סיני. אחרי מלחמת ששת הימים קו הגבול היבשתי הצטמצם ל-650 ק"מ והגבול הימי התארך ל-1,000 ק"מ.
במקביל, כדי לשמור על העדיפות הטכנולוגית, ישראל הוסיפה להשקיע ברכש צבאי מואץ. חיל האוויר קלט מטוסי קרב דאגלס A-4 סקייהוק ומקדונל דאגלס F-4 פנטום מתוצרת אמריקאית, ותוך מספר שנים הפך הפנטום למטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר, על חשבון המיראז' 3.[11][12] התלות ברכש צבאי מצרפת נחתכה לגמרי כתוצאה מהאמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, אך ב-1969, נשיא צרפת החדש ז'ורז' פומפידו, אישר את קיומה של עסקת רכש מיראז'ים שנחתמה מבעוד מועד אך עוכבה כתוצאה מהאמברגו, וצוות ישראלי השתלט על ספינות שרבורג, שהעברתן לישראל גם כן נעצרה כתוצאה מהאמברגו, והשיטו אותם מהמספנות בצרפת לישראל. חיל הים עבר מהפך במסגרתו הכלי העיקרי שלו התחלף מהמשחתת לספינת הטילים. עבור חיל השריון נרכשו טנקי M48 פטון נוספים והושבחו הקיימים, וגם נעשה ניסיון רכישה של טנקי צנטוריון שנכשל כאשר בריטניה נסוגה מהצעתה לעסקה בלחץ מדינות ערב.[13][14] במקביל החל הפיתוח של טנק מערכה תוצרת כחול לבן, שבסופו של דבר הבשיל לכדי טנק המרכבה. צה"ל גם השתמש בכלי נשק שנלקחו שלל מידי המצרים במלחמה, כגון טנקים מדגם T-54.
בתוך צה"ל נערכו מספר שינויים ארגוניים לאחר המלחמה, בין היתר הקמת האוגדה הסדירה הראשונה, היא אוגדת סיני.[15] הועלו הצעות להקים את מפקדת חילות השדה, אך הן לא התקבלו באותה העת. מבחינת ההנהגה, בפברואר 1969 נפטר ראש ממשלת ישראל לוי אשכול והוחלף בגולדה מאיר. לכל אורך מלחמת ההתשה כיהן משה דיין בתור שר הביטחון. הרמטכ"ל יצחק רבין סיים את תפקידו בראשית 1968 ובהמשך התמנה לשגריר בארצות הברית.[16] הוא הוחלף בתפקידו ברא"ל חיים בר-לב. אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש כיהן בתפקיד עד דצמבר 1969, אז הוחלף בידי אריאל שרון. מרדכי הוד המשיך בתפקידו כמפקד חיל האוויר לכל אורך מלחמת ההתשה ואברהם אדן כיהן כמפקד גייסות השריון החל במרץ 1969. במהלך המלחמה הוחלף שלמה אראל באברהם בוצר בתפקיד מפקד חיל הים.
מלחמת ההתשה נערכה בחזית התעלה, הרחק מהעורף הישראלי, וללא גיוס מילואים חריג, ולכן לא הייתה לה השפעה ישירה על העורף, שבו נמשכו החיים כסדרם. עם זאת, קורבנותיה השפיעו על מורל הציבור בישראל. הזדהות יוצאת דופן של העורף עם הלוחמים הייתה ביוזמתו של שר הביטחון משה דיין: התנדבותם של קציני מילואים מבוגרים, הפטורים משירות צבאי, ללחימה של חודשים אחדים בחזית התעלה, תוך שהם מעניקים מניסיונם ומבגרותם ללוחמים הצעירים. מתנדבים אלה כונו "נמרים".
מפקדי צה"ל במלחמת ההתשה | |
---|---|
תפקיד | שם |
ראש המטה הכללי | יצחק רבין, חיים בר-לב |
ראש אג"ם | עזר ויצמן |
ראש אגף המודיעין | אהרן יריב |
ראש אגף אפסנאות | עמוס חורב |
מפקד חיל האוויר | מרדכי הוד |
מפקד חיל הים | שלמה אראל, אברהם בוצר |
אלוף פיקוד הצפון | דוד אלעזר, מרדכי גור |
אלוף פיקוד המרכז | עוזי נרקיס, רחבעם זאבי |
אלוף פיקוד הדרום | ישעיהו גביש, אריאל שרון |
קצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר) | רפאל איתן |
קצין הנדסה ראשי | ירחמיאל דורי |
קצין תותחנים ראשי | ברוך ברוכין |
קצין חימוש ראשי | חיים דומי |
קצין קשר ראשי | משה גדרון |
קצין רפואה ראשי | ראובן אלדר |
מפקד הכוחות המשוריינים בסיני | אברהם אדן, שלמה להט |
מפקד חטיבת גולני | יקותיאל אדם |
מפקד חטיבת הצנחנים | חיים נדל |
מפקד חטיבה 7 | יעקב אבן |
מפקד חטיבה 188 | משה בר כוכבא |
מפקד חטיבה 401 | ששון יצחקי |
מצרים
- ערך מורחב – שיקום הצבא המצרי לאחר מלחמת ששת הימים
הצבא המצרי נחל תבוסה חריפה במלחמת ששת הימים. שני שלישים מחיל האוויר שלו הושמדו וצבא היבשה התפורר. מתוך עשרים חטיבות נותרו בין שבע לתשע מתפקדות בלבד. יתר על כן, עיקר הארטילריה שלה נחרבה.[17] בתוך מצרים עצמה ההמונים המשיכו לגבות ולתמוך בנאצר, אך מעמדו מבחינת הצבא נחלש, ועל כן הוא ביצע טיהור פוליטי והדיח עשרות רבות של קצינים. נאצר הדיח את מפקדו העליון של צבאו, עבד אל-חכים עאמר, שבהמשך גם התאבד, ובמקומו מינה את הרמטכ"ל מוחמד פאוזי לשר המלחמה ואת מי שהיה מפקד החזית הירדנית במלחמת ששת הימים, עבד אל-מונעם ריאד, לרמטכ"ל הצבא המצרי. אחמד איסמאעיל עלי נעשה למפקד חזית תעלת סואץ של הצבא המצרי. מפקד חיל האוויר, מוחמד סידקי מחמוד, הודח והועמד לדין על כישלונו המחפיר במלחמה. מי שהיה האחראי הישיר על הטיהור היה שר המלחמה החדש פאוזי. בנאום שנשא נאצר בנובמבר 1967, הודה שהצבא איבד בערך שמונים אחוז מציודו וכמעט את כל מטוסיו. נאצר עצמו סבל מבריאות רופפת,[18] ודרך נאומים חוצבי להבות הוא שלהב את ההמונים לתמוך בו בהמשך המאבק צבאי נגד ישראלי, מה שתרם לו בייצוב שלטונו. ההנהגה הצבאית החדשה שמה דגש בגיוס על חיילים וקצינים בעלי השכלה שיוכלו להפעיל מערכות נשק מתקדמות.
כדי לשקם את הצבא המצרי הועמקה משמעותית השותפות בין מצרים לברית המועצות. זמן קצר אחרי המלחמה ביקרו במצרים יו"ר נשיאות הסובייט העליון ניקולאי פודגורני ורמטכ"ל הכוחות המזוינים של ברית המועצות מרשל מאטוויי זכארוב. צי הים התיכון של הצי הסובייטי קיבל היתר לעגון בחופי מצרים, ונאצר רצה להסדיר חוזה הגנה ביחד עם ברית המועצות.[19] ההנהגה הסובייטית החליטה לספק במהרה תחמושת, אימונים והדרכות לצבא המצרי, וכבר באוקטובר 1967, ארבעה חודשים אחרי המלחמה, מספר הטנקים המצרים הגיע לשני שלישים מהכמות שלו לפני המלחמה, ומלאי המטוסים היה שמונים אחוז מגודלו לפני המלחמה. ארצות הברית עקבה בדאגה אחר שיתוף הפעולה המתהדק בין ברית המועצות למצרים. ההנהגה הסובייטית רצתה להכין את מצרים לקראת עימות מחודש עם ישראל, אך היא עצמה רצתה להימנע מעימות חדש במזרח התיכון, והיועצים הסובייטים ניסו בעקביות למנוע הסלמה של העימות לכדי סבב לוחמה חדש. על אף חילוקי דעות שהתגלו מפעם לפעם, שיתוף הפעולה בין הקצונה המצרית ליועצים הסובייטים היה דיסקרטי ומוצלח.[20] האבדות של חיל האוויר המצרי הושלמו במלואן על ידי הסובייטים עוד בסוף שנת 1967. בישיבת הממשלה המצרית בפברואר 1968 סקר שר המלחמה פאוזי את מצב הצבא ואמר שהסיוע הסובייטי הביא להשלמת 70% מהאבדות של כוחות היבשה. פאוזי גם ציין שהסיוע הרב ניתן למצרים ללא כל תמורה.[21]
ברית המועצות סיפקה למצרים ארסנל של מטוסי מיג-21, אך החשש בישראל ובארצות הברית, שתספק למצרים גם מטוסי מיג-23 חדישים, התבדה. למעשה, ברית המועצות הסכימה למכור למצרים מטוסי מיג-23 רק בצל מלחמת יום הכיפורים, ואלו נכנסו לשירות הצבא המצרי רק לאחר תום המלחמה. בלי המיג-23, למצרים לא היה מטוס קרב שיכול היה לבצע מתקפות עומק בלב ישראל, מעל שמי ירושלים או תל אביב. הנשק העיקרי שברית המועצות סיפקה למצרים, ששינה את המאזן האסטרטגי, היה בתחום ההגנה האווירית: מערכות טילי קרקע-אוויר מסוג סוללות נגד מטוסים מדגמי SA-2, ו-SA-3, שפגעו משמעותית בעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי, והובילו לירידה בחופש הפעולה שלו ויכולת התמיכה בכוחות על הקרקע. ביולי 1968, ביקר נאצר במוסקבה וחתם סכם רכש צבאי שכלל 150 מטוסי קרב מדגמי מיג-21 וסוחוי Su-7, מאות טנקים מדגם T-55 כמו גם נגמ"שים, תותחים ניידים, אמצעי גישור (לקראת פעולה עתידית לחציית התעלה מזרחה) וטילי לונה (פרוג).[22] כעבור שנה משלחת מצרית נוספת ביקרה במוסקבה כדי לקדם הסכם רכש נוסף.
כתוצאה מכך ברית המועצות העמיקה את החדירה האזורית שלה, לא רק במצרים אלא גם בבעלת בריתה סוריה. המידע המודיעיני לגבי פעילות הרוסים שהיה בידי ישראל היה מצומצם יחסית, וראש אמ"ן אהרן יריב אמר בהקשר: "אנחנו יודעים מעט מאוד, וכל מערבי יודע מעט מאוד, על מה שנעשה בגוש הסובייטי ומה שנעשה בצמרת הרוסית. אנחנו לא יודעים מי הגופים אשר קובעים בעניין זה או אחר ומה הגורמים אשר משפיעים עליהם[23]." ועדיין, ההערכה של אמ"ן, נוכח הידיעות שכן היו בהישג יד, הייתה שברית המועצות פועלת לקרר את מצרים ומדינות ערב בכלל, ומנסה למנוע הידרדרות למלחמה כוללת[23]. סיבה אפשרית אחת הייתה שעימות מסוג זה יעמיק גם את המעורבות האמריקאית באזור, דרך הגברת התמיכה בישראל, ובמקרה של מלחמה בה הטכנולוגיה הישראלית מתוצרת אמריקאית תגבר על התוצרת הסובייטית, הדבר יפגע אנושות בשוק הרכש הצבאי של ברית המועצות. לפיכך, ההערכה בישראל הייתה שברית המועצות לא תתערב ישירות במצב של לחימה למעט במצבי קיצון. ארצות הברית אכן העמיקה את תמיכתה בישראל נוכח החדירה הסובייטית, וממשל ניקסון אישר מענק שנתי מורחב לישראל מתוך התקציב הפדרלי[24].
- גנרל אחמד איסמאעיל עלי, מפקד חזית התעלה ורמטכ"ל צבא מצרים ב-1969.
טיבוע אח"י אילת וההסלמה
מיד לאחר סיום המלחמה החלה מצרים לשקם את כוחה הצבאי, וכאמור תוך מספר חודשים היא חידשה את המלאים שאיבדה כתוצאה מהמלחמה. ישראל מצידה השתלטה על כל חצי האי סיני להוציא את הביצות הנמצאות צפון-מזרחית לקנטרה, המחברות אותה לפורט פואד. משרד החוץ הישראלי גם הבהיר שאין בכוונת ישראל לכבוש את פורט פואד, היושבת על פתחה של תעלת סואץ.[25] רוב האיים במפרץ סואץ וים סוף נותרו בידי מצרים. מצרים החלה ליזום תקריות אש, כאשר בראשונה שבהן, ב-1 ביולי, חדר כוח מצרי אל הגדה המזרחית של התעלה. נוכח תקריות האש בתעלה, האו"ם קידם את הצבתם של משקיפים משני צידי התעלה. למשקיפים לא הייתה יכולת למנוע את ההסלמה של תקריות האש, אך ראש המשקיפים בישראל, אוד בול מחיל האוויר המלכותי הנורווגי, שמר על שיתוף פעולה מוצלח עם ההנהגה הישראלית. מצרים טענה שהיא יוזמת את תקריות האש משום שישראל חודרת לתעלה עצמה, וקהיר תבעה בעלות על כל התעלה.[26] לעומתה, ישראל טענה שהגבול הימי עובר באמצע התעלה. עיקר תקריות האש התרכזו בגזרה המרכזית והדרומית של התעלה, בעוד התקיים שקט יחסי בגזרה הצפונית שלה. אמ"ן העריך שהדבר נבע משהות ספינות רוסיות בפורט סעיד, שצמצמו את חופש הפעולה של ישראל ומצרים. בתגובה לתקריות הראשונות בחודש יולי, פיקוד דרום החל לבנות ביצורים פשוטים לאורך התעלה, והוחלט להקים את חטיבה 401 שתוצב בסיני. נערכו גם חדירות אוויריות של חיל האוויר המצרי מעל שטחי סיני.
הבולטת בתקריות האש המוקדמות הייתה טיבוע אח"י אילת, ב-21 באוקטובר 1967.[27] ב-11 ביולי, בקרב ימי, הטביעה המשחתת, ששטה בעומק הים התיכון, שתי טרפדות מצריות שנעו לעברה. הצי המצרי עקב אחר פעילות המשחתת, והחליט להטביע אותה כאשר הייתה קרובה לפורט סעיד. המשחתת נפגעה פעמיים: בפגיעה הראשונה החלה בקרת נזקים, ובפגיעה השנייה הורה המפקד על נטישה. 47 אנשי צוות נהרגו. בציבור בישראל התייחסו לאירוע בתור "מחדל". הרמטכ"ל רבין הגדיר את הטיבוע כ"דפיקה הכי גדולה שצה"ל חטף מאז המלחמה". בעקבות האירוע חיל הים השלים את ההמרה שלו והעביר את מרכז הכובד המבצעי ממשחתות לספינות טילים. שלושה ימים לאחר הטיבוע, נפתחה תקרית אש חדשה על גדות התעלה, וצה"ל ניצל אותה כדי להפציץ את המרכז התעשייתי של סואץ.[28] במבצע אבוקה, הושמדו כליל בתי הזיקוק בעיר, בנזק שהוערך במאה מיליון דולר.[29] במבצע המח"ט שמואל גונן טיווח את התותחנים במבצע מהאוויר, על מסוק סיקורסקי S-58 שהטיס אליעזר כהן.[30] כתוצאה מההפצצה של צה"ל, מצרים החלה לפנות את תושבי סואץ ובהדרגה פינתה גם את יושבי ערי הגדה המערבית האחרות של התעלה.[31][32] כתוצאה מכך מצרים נצרה את האש למספר חודשים. הניסיונות של מזכיר האו"ם, או תאנט, להגדיל את סמכויות המשקיפים ולוודא את הישמרותה של הפסקת האש, עלו בתוהו.
מטרתה של מצרים במלחמת ההתשה הייתה להפעיל לחץ על ישראל, על-מנת שתיסוג משטחי סיני שנכבשו במלחמת ששת הימים, או לפחות תיסוג מקו התעלה כך שתתאפשר פתיחתה לשיט. שליט מצרים נאצר הודה שאין ביכולתו לכבוש מחדש את סיני מידי ישראל, אך הוא יכול התיש אותה ולשבור את רוחה, כך טען, דרך לוחמת שחיקה[33]. מטרתה של ישראל הייתה לסכל את מטרתה של מצרים, כלומר להמשיך ולעמוד בגבולות שנקבעו ולהבהיר למצרים שבכוח לא תוכל להשיג דבר. תחילה פעלה ישראל בדרך של מגננה – מציאת פתרונות לעמידה בהתקפות בקו התעלה במינימום נפגעים. תחילתה של המלחמה, וחלק ניכר מכל מהלכה, היה בהתקפות ארטילריה ופשיטות קומנדו מצריות על מוצבי צה"ל שלגדות תעלת סואץ. במהלך המלחמה הלכה וגברה המעורבות של ברית המועצות במצרים, תחילה באספקה נרחבת של נשק וציוד, ולאחר מכן שיגור יועצים צבאיים, טכנאים ואף לוחמים. במקביל לאירועים על גדת התעלה, צה"ל פעל גם למיגור קיני הטרור ששרצו ברצועת עזה, ובראשם תאי פת"ח שנתמכו בידי מדינות ערב.[34]
לאחר כמעט שנה של שקט יחסי בגזרה, בראשית קיץ 1968 חודשו תקריות האש בידי מצרים. ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית לאורך התעלה, ובה נהרגו עשרה חיילי צה"ל. לאורך הקיץ חלו תמורות, עליות וירידות במינון ההפצצות ותקריות האש, ובאוקטובר החלה הסלמה משמעותית. בתגובה להסלמה התכנסה ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, ונקטה שינוי מדיניות. עד לנקודה זו הסכימה הממשלה לשיבה לגבול הבינלאומי שהתקיים טרם המלחמה בתמורה לשלום, אך כעת קבעה החלטת הממשלה: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם א-שייח' תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל והסדרי ביטחון חיוניים אחרים.[35]" ב-26 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה נוספת שלוותה בפשיטות קומנדו, והסבו לצה"ל חמישה עשר הרוגים. בתגובה ערך צה"ל, ב-31 באוקטובר, את "מבצע הלם", שבו פשטו כוחות צנחנים, מוטסים במסוקי "סופר פרלון", על שלושה יעדים בעומק מצרים (כ-350 קילומטר).[36] הכוחות חיבלו בתשתיות אזרחיות, בין היתר בנגע חמאדי, על גדות נהר הנילוס, בלב מצרים. החבלות כללו תחנת שנאים, סכר וגשר מעל הנילוס.[37] פשיטה זו, שפגעה באספקת החשמל לכל מצרים, הביאה לרגיעה בחזית התעלה. לפי הרמטכ"ל בר-לב, המהלך "נתן מכה לתודעתם" של המצרים.[38]
הקמת קו בר-לב
- ערך מורחב – קו בר-לב
נוכח ההפגזות וההסלמה חלה הערכת מצב מחודשת במטה הכללי של צה"ל לגבי תפיסת ההגנה של מערב סיני. חצי האי סיני העניק לישראל לראשונה עומק אסטרטגי, אך כעת הייתה שאלה באשר לדרך שבה יש לנצל אותו. סגן מפקד גייסות השריון, אברהם אדן, טען שיש למנוע מהמצרים כל הישג, ולו זמני, בגדה המזרחית של התעלה, שכן במקרה והוא יחפוף להפסקת אש, יגרם נזק לדימוי ההרתעתי של ישראל.[39] במטה הכללי היה חשד תמידי שההפגזות הן מהלך מקדים לקראת ניסיון אפשרי של צליחה מצרית בהיקף גדול לעבר התעלה המזרחית. מצרים הציבה במקביל סוללות טילים חדשות, ונשק הנ"מ שלה העניק לארטילריה שלה יתרון על גבי חיל האוויר הישראלי, והקטין את מרחב התמרון של האחרון. לפיכך, טען אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש, יש להכין מערך שבו ניתן יהיה להגן על סיני גם ללא תמיכה אווירית לכוחות על הקרקע. הוכנה תוכנית 'סלע', עם שתי תרחישים אפשריים (האחד במצב שיש בו התרעה והשני בלעדיו), לפריסת כוחות בסיני במקרה של פרוץ מלחמה.[40] ההערכה של אמ"ן הייתה שעד מרץ 1969 הצבא המצרי יהיה מסוגל לפתוח בצליחה רבתי שמטרתה כיבוש מערב חצי האי סיני.
על רקע זה החליט המטה הכללי של צה"ל, לאחר סיור על קו התעלה, להקים קו מעוזים (תוכנית 'מעוז'), ולנהל גישה אופרטיבית של הגנה קשיחה, לפיה אין לאפשר למצרים להשיג גרגר חול מהגדה המזרחית של התעלה אף לא לזמן קצר. לקו המעוזים היו שתי מטרות, כפי מתאר אותן האלוף ישראל טל: "הוויכוח על שיטת ההגנה בסיני היה כפול: ערכו של מערך המעוזים לאורך תעלת סואץ כקו הגנה סטאטי על התעלה במסגרת מלחמת התשה, וערכו ההגנתי במקרה של מתקפה מצרית כוללת לכיבוש סיני. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשמעה הטענה שקו המעוזים לא נועד מלכתחילה להגן על התעלה במסגרת מלחמה בקנה מידה מלא, אלא רק במסגרת מלחמת התשה, ולא היא.[41]" המהלך שלל מצה"ל את הניידות המבצעית שלו, והיו לו שני מתנגדים בולטים מתוך המטה הכללי: האלופים ישראל טל ואריאל שרון. טל ביקר את גישת קו המעוזים על שני טעמים עיקריים. ראשית המעוזים מגבילים את הניידות של הכוחות, ושוללים למעשה מצה"ל את היתרון באחזקת שטח שמהווה עומק אסטרטגי.[42] שנית, טען טל, אין בכוחות הסדירים שיהיו מוצבים קבע בקו המעוזים כדי לבלום מתקפה מצרית רבתי, והוא המליץ בהקשר זה להעביר את חטיבה 7 לגזרת תעלת סואץ. יתרה מכך, העובדה שקו המעוזים מרתק בדרך קבע נתח מהותי מהצבא הסדיר בצה"ל, פוגעת ביכולת שלו להתכונן לקראת תרחיש המלחמה הבאה. ההתנגדות של טל לא התקבלה, והבנייה של קו המעוזים יצאה פועל.[43] בהמשך סירב לקבל את פיקוד דרום בנימוק התפקיד ידרוש ממנו לממש גישה צבאית שהוא עצמו מתנגד לה.[44]
קו בר-לב, על שם הרמטכ"ל, יצא לדרך, ובמסגרתו נבנו כ-30 מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. בקו שני, "ציר החת"ם" ממזרח לקו התעלה, נבנו עוד כעשרה מוצבים. במקביל נבנה גם מערך ביצורים בשארם א-שייח', לקראת האפשרות שכוחות מצרים מהים יבצעו מתקפת פתע לכיבוש העיר. בהפצצות שנערכו בסתיו 1968, התגלו בבהירות הכשלים של המוצבים הקיימים, ואלו החדשים במסגרת קו בר-לב, נבנו תוך עמידות רבה בפני הארטילריה המצרית. בנוסף להקמת מערכי הביצורים, חיל ההנדסה פעל לשיפור התנאים הלוגיסטיים בזירת סיני, תוך סלילת כביש אילת–שארם א-שייח', כביש בלוזה–טסה–מעברי הגידי והמיתלה–ראס סודר, כמו גם כבישי גישה נוספים לאורכו ולרוחבו של חצי האי.[45]
מות רמטכ"ל מצרים
כתוצאה מהפעולה הישראלית בנגע חמאדי, התגלה להנהגה המצרית שהעורף שלה חשוף בצורה חמורה בפני פעילות ישראלית עוינת. על כן החליטה קהיר להעביר משאבים לחיזוק העורף ובינתיים הפחיתה את סך הפעילות נגד ישראל בגזרת התעלה. לעיתים נצפו מישראל גם קצינים מצרים בצידה השני של התעלה שהורו לחייליהם לנצור את האש ולהימנע מתקריות לוחמה, וגישה זאת הייתה הכלל באותם חודשים.[46] ישראל ניצלה פרק זמן זה, שנמשך מספר חודשים, כדי לשקול ולאמץ את שיטת ההגנה הנוקשה עבור סיני ולהתחיל בבנייתו של קו בר-לב. אך מצרים לא הפסיקה לגמרי את הפעילות העוינת שלה מול ישראל, והמשיכה בעיקר בפעולות גרילה וצליפה. מאות עובדים, בעיקר חקלאים, עמלו מדי יום בחיץ החקלאי משני צדי התעלה. הצלפים המצרים תקפו את החקלאים והחיילים הישראלים והטילו מוקשים בעוד ישראל מצידה נמנעה מלהשיב באותו מטבע כדי להימנע מפגיעה באזרחים המצרים שעבדו לפרנסתם מצידה השני של התעלה.[47]
הטלת המוקשים נעשתה בחדירות של חיילים מצרים לגדה המזרחית של התעלה שבאו מפורט סעיד, בין אם דרך סירות או דרך הביצות בצפון הגזרה. סך ההיתקלויות גדלו משמעותית בפברואר 1969 וישראל התמודדה יותר ויותר מול לוחמה זעירה. ראש אג"ם עזר ויצמן העריך שהצליפות והמיקושים נועדו לפגוע במאמץ בניית קו המעוזים הישראלי. במטה הכללי הוחלט שיש ליזום פעולה צבאית רועשת, שהמטרה המקורית שלה הייתה להרתיע את מצרים ובמקביל גם לפגוע במערך סוללות הנ"מ שמצרים הציבה בגדה המערבית של התעלה. הציפייה הייתה שהתגובה הישראלית תוביל לשקט בגזרה למספר שבועות ובמהלכן יושלם קו המעוזים.[48] בבוקר שבת, 8 במרץ, חדרה רביעיית מיג-21 מעל שטחי סיני ובאחר הצהריים החלה הארטילריה המצרית להפגיז לעבר הגדה המזרחית. לפי הגנרל מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי, הפעולה המצרית נועדה להרוס את קו המעוזים הישראלי. בתגובה צה"ל השתמש בכוח האש הארטילרי שלו והבעיר באש תחנות כוח, מוצבים לאורך הגזרה, מתקני נפט בסואץ, בתי זיקוק, בסיסי צבא מצרים וגם סוללת טילים מצרית. ביום השני לקרב, בצל האש הארטילרית, ביקרה הקצונה המצרית הבכירה בקו החזית, והרמטכ"ל, עבד אל-מונעם ריאד, נהרג מאש צה"ל. לאחר מכן נצרה מצרים את האש והלחימה נעצרה.[49]
את מקומו של ריאד כרמטכ"ל החליף מפקד פיקוד סואץ, הגנרל אחמד איסמאעיל עלי, וכעבור מספר ימים החלה התגברות משמעותית בתקריות האש שמצרים יזמה. כתוצאה ממותו של ריאד החליטה ההנהגה המצרית להחמיר את המאבק ולמסד את תקריות האש על בסיס יום-יומי. יש הנוהגים להתייחס לנקודה הזאת, בה הפך העימות לרציף, כנקודת הפתיחה של מלחמת ההתשה. אחרים מייחסים את ראשית הלחימה ליולי 1967, וכוללים בה את כל התקופה בה נערך העימות בעצימות נמוכה[33]. ב-12 במרץ הודיעה מצרים רשמית על ביטולה של הפסקת האש, ובנאום שנשא ב-30 במרץ קרא נאצר: "אם בעבר דרשנו מחיילינו דין-וחשבון כאשר ירו על האויב כי לא היינו מוכנים עדיין להסתבכות, הרי עתה אנו דורשים מהם דין-וחשבון אם הם מבחינים באויב ואינם יורים בו.[50]" המונים השתתפו בהלווייתו של הגנרל ריאד, ויום מותו הוכרז כמועד רשמי במצרים: "יום השהיד". דובר ממשלת מצרים, חסן אל-זיאת, הצהיר כי למצרים ישנה הזכות למנוע את הקמת הביצורים הישראליים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ולהגן על עצמה מפני האיום שמציבות העמדות הללו.[51] בהמשך טען נאצר, שהפסקת האש בין יוני 1967 למרץ 1969 התקיימה לשם שיקום הצבא המצרי, במסגרת תוכנית ארבעת השלבים שלו לניצחון בסכסוך הישראלי-ערבי: (1) "שלב העמידה האיתנה" - שיקום הצבא המצרי והיערכות לאורך התעלה, (2) "שלב ההגנה הפעילה" - התארגנות ערבית, בתמיכת ברית המועצות, ללוחמת תקריות אש על כל גבולותיה של ישראל ולהרתעת ישראל, (3) "שלב חיסול תוצאות התוקפנות" - ניהולה של מלחמת התשה ארוכה שבהדרגה תשלול מישראל את הישגיה הטריטוריאליים ממלחמת ששת הימים, (4) "שלב הניצחון הסופי" - הכרעת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על מקומה.[52] ב-23 ביוני נאם גמאל עבד אל-נאצר ואמר: "איני יכול לכבוש את סיני אבל אני יכול להתיש את ישראל ולשבור את רוחה."[53]
אירועי אביב וקיץ 1969
ההכרה של המטה הכללי של צה"ל, כמו גם של הדרג המדיני הישראלי, בכך שמדובר ביותר מסדרת תקריות אש ולמעשה במלחמה נייחת, חלחלה בתהליך הדרגתי. כאשר התברר גודל המאמץ המצרי, היה קיים חשש תמידי שצבא מצרים יחפש פרצה ובה יחליט לפתוח במתקפה כוללת ובצליחה של התעלה. לצד זאת, הדעה הכללית, כפי שביטא אותה שר הביטחון משה דיין, הייתה שאין פני מצרים למלחמה כוללת נכון לאותה העת.[54] כמו כן היה גם קיים חשש מצידה של ישראל וארצות הברית מפני האפשרות של התערבות סובייטית בעימות במקרה והכף תיטה נגד מצרים. נאצר מצידו יצא בנאומים בפני קהלי המונים, ואמר שמצרים נמצאת במלחמה נגד ישראל, שמטרתה למנוע מהאחרונה להפוך את גבול הפסקת האש לגבול של קבע, דבר שמצרים ראתה בקו בר-לב את מימושו. למעשה, ההנהגה המצרית הייתה מודעת למגבלותיה, ולא עמדה לפתוח במתקפה כוללת לצליחת התעלה בשום נקודה בשנים 1969–1971.[55] בתחילתה התקיימה מלחמת ההתשה כמלחמה בין כוחות היבשה בלבד, שבה היה למצרים יתרון בולט בכמות הארטילריה שעמדה לרשותה. בצה"ל הוחלט להחזיק במעוזים בכל מחיר, ועל חיל ההנדסה הישראלי הוטל להקים מהר ככל האפשר ביצורים שיחזיקו מעמד מול ההפגזה הכבדה של המצרים. תחת הפגזה כבדה, החל חיל ההנדסה לחזק את קו בר-לב. חלק נכבד מעבודות הביצורים נעשה תחת אש כבדה, כאשר מפעילי הצמ"ה והדחפורים הרימו סוללות עפר, חפרו שוחות ותעלות נ"ט. במקביל, אנשי מחלקת הביצורים של החיל בנו עמדות מחופרות (בונקרים) והניחו מעליהם שכפ"צ (שכבות פיצוץ) שהיו מורכבים מפסי רכבת מברזל שהוצמדו בחזקה למשטח אחד (אלתור שהתברר כהצלחה ביצורית). הודות לעבודתם המאומצת של אנשי חיל ההנדסה, הצליחו המעוזים להחזיק מעמד בהפגזות הכבדות, אך המצרים הצליחו לגרום לנפגעים בצירי התנועה בין המעוזים (בחודשים יוני-יולי נהרגו 75 חיילי צה"ל). מצרים נקטה בטקטיקה של מטחי אש, צליפות, הרעשה מתמשכת, שחיקת הכוחות הישראלים, ביצוע מארבים ופשיטות צליחה שמטרתם הייתה להעלות את מספר האבדות בקרב הישראלים ולפגוע בחוסן ובמורל של מדינת ישראל.[56]
צה"ל לא היה מורגל או מוכן ללוחמה סטטית בעצימות גבוהה. במיוחד הטרידה את הפיקוד עוצמת האש המצרית, כגון שיטת הטפטוף הספורדי של מטחי ארטילריה, שנועדה להסב אבדות בנפש לצד הישראלי ולהדיר שינה מעיני החיילים הישראלים. ההנהגה המצרית, לפי העולה מעדויותיהם של אנשים כגון הגנרל גמאסי או דובר העיתון 'אל-אהראם' מוחמד חסנין הייכל (איש סודו ושופרו הפומבי של נאצר), יחסה חשיבות רבה לקוצר הנשימה של הציבור הישראלי, וניסתה לפגוע בלכידות החברתית ובעמידה של החברה הישראלית דרך מלחמת התשה ארוכה. קהיר התייחסה לעורף האזרחי כאל נקודת התורפה של ישראל.[57] נוכח ההפגזות המצריות, ישראל הכניסה לקו החזית גם טנקים, שכוח האש שלהם כוון בעיקר לעבר מטרות תשתית. ההפגזה המתמשכת גם הקשתה על צה"ל בהעברת אספקה בסיסית לכוחות הנמצאים בקו המעוזים, ועוררה קשיים לוגיסטיים. במסגרת ההפגזות באזור מוצב טמפו של צה"ל, נפצע באפריל מפקד חטיבה 14 קלמן מגן.[58]
לאחר מספר תקריות הגבול בקו המעוזים לאורך תעלת סואץ, חידש צה"ל את הפשיטות כנגד מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים. ב-29 באפריל 1969 נערך מבצע בוסתן 22 במהלכו המריא מסוק סופר פרלון ובו כוח מסיירת צנחנים מא-טור שבסיני. הכוח הונחת סמוך לעיר לוקסור שבמצרים, כ-300 ק"מ מגבול ישראל, הניח מטעני חבלה בשישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן לעמק הנילוס ולקהיר וכן חיבל באנטנת קשר. לאחר שהכוח הצמיד את חומר הנפץ לעמודים כמתוכנן, נשלח מסוק אחר לפנותו. תוצאות המבצע היו הריסת ששת עמודי המתח הגבוה, שיבושים בזרימת החשמל באזור הדלתא של הנילוס והרס של אנטנת הקשר.[59] ב־11 במאי 1969 מבצע בולמוס 3, צלחו צוותים של סיירת מטכ"ל ושייטת 13 את התעלה, צליחה שקטה, ללא מנועים. עם הגיעם לחוף הכינו מארב מוצלח על הכביש, הסתערו על רכב מצרי, פגעו בו, הרגו שני חיילים מצרים ושבו לגדה המזרחית. שני לילות לאחר מכן ב-13 במאי 1969 יצאו הכוחות למבצע בולמוס 4, פשיטה נוספת לגדה המערבית של תעלת סואץ. המצרים גילו את כוחות היחידה בעת החציה ופתחו באש חזקה. סג"ם חיים בן יונה נהרג ובנימין נתניהו כמעט טבע. ב-17 ביוני 1969 ביצעו שלא במתכוון מטוסי מיראז' 3 שהיו במשימת צילום מעל קהיר בום על-קולי וגרמו לנזק למבנים ולניפוץ שמשות באזורי המגורים.[60] לאחר התקרית יזמה ישראל הרעשות דומות שגרמו נזק רב למבנים ברובעי היוקרה של קהיר במטרה להגביר את הלחץ על מצרים.[61] ב-1 ביולי 1969 נערך מבצע בוסתן 25א – פשיטה של שלושה כוחות צנחנים של צה"ל, מוטסים במסוקי סופר פרלון, על נקודות משמר מצריות בכביש ראס זעפרנה שבמצרים.[62] ההנהגה המצרית נהגה להפחית, בפרסומיה הרשמיים, מהנזק שנעשה לתשתיות שלה בפשיטות הישראליות, כדי לשמור על יוקרתה בעיני העם המצרי.[63] מצרים השיבה באותו המטבע, דרך פשיטות לגדה המזרחית של התעלה, ובליל 7-8 ביולי פשט כוח מצרי על מעוז צה"ל מול העיר אסמאעיליה בחיפוי הרעשה ארטילרית. החיילים במעוז, כלקח מפעמים קודמות, התחלקו כך ששני צופים נשארו בחוץ גם במהלך ההפגזות, וכך איתרו במהרה את הכוח המצרי.[64]
את הפשיטות ביצעו יחידות העילית של צה"ל: סיירת מטכ"ל, שייטת 13, סיירת חרוב וסיירת שקד. לעומת זאת, הצבא המצרי, אמנם התמיד בשימוש ביחידות הקומנדו המובחרות שלו בפשיטות הראשונות לגדה המזרחית, אך במהלך המלחמה שינה גישה ורוב הפשיטות שביצעה מצרים לגדה המזרחית של התעלה נעשו בידי יחידות חי"ר.[65] בלילה שבין 10 ל-11 ביולי 1969 פשטו המצרים על חניון טנקים במוצב המזח,[66] הרגו 8 חיילים, פצעו 9 וחטפו חייל אחד, שמת בשבי.[67] הפעולה לוותה בהפגזה שגבתה מחיר כבד נוסף.[68] מהדיונים במטה הכללי עולה שבפיקוד צה"ל הייתה הנחה שגויה לפיה מצרים גם כן מוציאה לפועל מבצעי פשיטות רק בעזרת יחידות עילית. כך למשל עוזר ראש אג"ם תא"ל יצחק חופי שיבח את הביצוע של הפשיטה המצרית, אך טען שהיא אינה משקפת את המצב בצבא המצרי כולו, ופשיטות מסוגה הן נחלתן של יחידות הקומנדו המצרי בלבד.[69] עיקר הפעילות הצה"לית ההתקפית באותה העת נועדה לשם נקיטת היוזמה, שיתוק, במידת האפשר, של האש המצרית, והקלה על הגדה המזרחית של התעלה כדי לאפשר את ההשלמה של קו המוצבים ואת תיקונם של המעוזים שנפגעו במסגרת הלוחמה.
כניסת חיל האוויר למעגל הלחימה
הלחימה של מלחמת התשה הייתה א-סימטרית. ראשית, התמודדה למעשה אוגדה סדירה אחת של צה"ל מול כל הצבא המצרי. נוסף על כך, ישראל לראשונה נאלצה לפעול במלחמה נייחת, שאינה מוכרעת בדרך של תמרון קרקעי אלא בעוצמת אש. עיקר עוצמת האש של מצרים הייתה בארטילריה שלה, בעוד עבור ישראל, עיקר עוצמת האש נמצאת בחיל האוויר, שהיה פגיע מפני נשק הנ"מ המצרי החדש, שתופעל בידי זרוע ההגנה האווירית של הצבא המצרי. בקיץ 1969, החליט הדרג המדיני-ביטחוני על הכנסת חיל האוויר לתוך הקרבות. לפי הרמטכ"ל בר-לב, לכניסת חיל האוויר למערכה היו שלוש מטרות: לפגוע בתשתית הצבאית המצרית ולהוכיח להנהגה המצרית שאין ביכולתה לפתוח במלחמה כוללת, להביא את מצרים לשוב להפסקת אש חדשה ולסייע לכוחות על הקרקע. האישור לפעולה התקפית של חיל האוויר ניתן מידי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת רק לאחר מספר חודשים של היסוסים, שנבעו בעיקרם מחשש של חברי הכנסת שהכנסת חיל האוויר למערכה עלולה להוביל להתערבות סובייטית ישירה או לדרדר את העימות למלחמה כוללת[70]. מטרת-העל הישראלית הייתה לקחת את היוזמה וללחוץ על מצרים לשוב להפסקת האש. הכנסת חיל האוויר לעימות כן חיזקה את עמידתה של ישראל והגדילה משמעותית את מספר האבדות בצד המצרי, אך לא הצליחה לשבור את רוח הקרב של הצבא המצרי או להוביל את ההנהגה בקהיר להסיק ששיבה להפסקת האש היא האופציה הטובה ביותר עבורה. זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים קלט החיל את מטוסי הסקייהוק, וב-1969 החל לקלוט גם את מטוסי הפנטום הראשונים.[71][72]
בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969 נערכה הפשיטה על האי גרין, שבמסגרתה פשטו כוחות של שייטת 13 ושל סיירת מטכ"ל על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ, דרומית לפתח התעלה, ולאחר לחימה קשה שלטו בו במשך כשעה וחיבלו במבנים שבו. על הפעולה פיקדו מפקד הסיירת מנחם דיגלי ומפקד השייטת זאב אלמוג. עיכוב בהגעת כוחות הסיירת אפשרה לכוחות המצרים על האי להתארגן מחדש ולהשיב אש לכוחות התוקפים. האי היה בסיס צבאי מצרי, וסוללות הנ"מ שלו זינבו בחיל האוויר ופגעו בחופש הפעולה שלו. מפקד החיל, מרדכי הוד, הגדיר את האי "עצם בגרון" של חיל האוויר.[73] צה"ל איבד שישה לוחמים, והכוחות המצרים ספגו בין 60 ל-70 הרוגים.[74] לצד האבדות של צה"ל, לפעולה נוצרה הילה הרואית בישראל, והרמטכ"ל בר-לב אף טען שיש ללמד אותה בכל בית ספר ללוחמת קומנדו. הפשיטה על האי גרין פגעה במורל המצרי, וסימנה את מעבר היוזמה במלחמה לידי ישראל.[75]
במהלך יולי 1969 יזם חיל האוויר הישראלי סדרה של קרבות אוויר באזורים שאינם מוגני טילים מצפון למפרץ סואץ באמצעות פטרול של מטוסי מיראז' מעל אדמת מצרים שפיתו הזנקת מיגים וזאת במטרה לשחוק את חיל האוויר המצרי. אורגנה שיטה, לפיה זוג מטוסים ישראלים חודר למרחב האווירי של מצרים עילית ומפתה את המצרים להעלות לאוויר מטוסי קרב כדי ליירט אותם. במקרה והפיתוי מוצלח, זוג מטוסים ישראלים נוסף, שהמתין לאות לפעולה, חותר למגע ומפיל את מטוסי היירוט המצרים[70]. בקרבות אלה שכונו קרבות טקסס ואריזונה הופלו כ-20 מטוסים מצריים. בקרבות אוויר אלה נקבעה שליטתו של חיל האוויר הישראלי בתחום האווירי בעומק של 30 ק"מ ממערב לתעלה. נוכח פעילות סוללות הנ"מ של מצרים, שסופקו לידיה מברית המועצות, חיל האוויר עמד בפני סכנה משמעותית, והיה עליו להגביל את תחום הפעילות שלו.[76] רק באזור שבין קנטרה למבואות פורט סעיד יכול היה חיל האוויר לפעול חופשי מסכנת טילי הנ"מ. חיל האוויר פיתח שיטות חדשות להתמודדות מול סוללות הנ"מ, ובמטה הכללי ההתלבטות הרבה באשר להפעלת החיל נסובה בין היתר סביב שאלת החשיפה של השיטות החדשות הללו.
לבסוף התקבלה ההחלטה להוציא לפועל את מבצע בוקסר, שנמשך עשרה ימים רצופים עד 28 ביולי וכלל תקיפה מסיבית של חיל האוויר הישראלי על יעדים לאורך התעלה, בהם סוללות טילי קרקע-אוויר, סוללות תותחי נ"מ, מתקני מכ"ם, סוללות ארטילריה, מוצבים וטנקים. כ-300 חיילים מצרים נהרגו בתקיפה זו, שבה החלה מעורבותו ההולכת וגוברת של מערך התקיפה של חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, עד להפיכתו לגורם העיקרי הנושא בעול הלחימה.[77] תקיפות אלה הביאו לצמצום ניכר במספר הנפגעים בכוחות היבשה של צה"ל. הפגיעה למערך האווירי המצרי הייתה כה כבדה שהוא לא הגיב כאשר חיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות לאורך קו האש בגדה המערבית של התעלה. בסיום המבצע הישראלי הגיעה תגובת מצרים, כאשר מטוסי מיג-17 וסוחוי-7, בגיבוי מיג-21, תקפו סוללות טילי MIM-23 הוק ישראליות בגדה המזרחית של התעלה. בתגובה עלה חיל האוויר הישראלי להפצצה נוספת, במהלכה הופצצה גם תעלת המים המתוקים שסיפקה מים למוצבים המצרים בגדה המערבית, אף שלא הייתה בבנק המטרות שיועדו לחיל האוויר. כתוצאה מכך היה על מצרים, כמו ישראל, לספק מים במכליות תובלה לכוחות שהיו בחזית.[78] בהמשך הפכו תקיפות חיל האוויר למדודות ובררניות יותר, שכן כל מבצע דרש הקצאת משאבים גדולה ביחס לנדרש מחיל האוויר בחזיתות השונות, הירדנית והסורית. נכון לאוקטובר 1969, המערכה על האש נוצחה בידי ישראל, שהשמידה את עיקר הכוח הארטילרי המצרי בגדה המערבית של התעלה.[79]
נכון לאוגוסט, הפעילות של חיל האוויר הפכה לדבר שבשגרה, ולא הצליחה לשנות מהותית את המאזן האסטרטגי ולהביא את מצרים לשוב להפסקת האש. בישראל היה חשש מפני תגובה רוסית, נוכח העובדה שחיל האוויר וההגנה האווירית המצרית אומנה ותודרכה בידי מומחים סובייטים. בין היתר נקלטה ידיעה שספינת מלחמה סובייטית ששהתה בפורט סעיד קיבלה אישור להשיב באש על כוחות צה"ל בנסיבות מקלות. עדיין נשמרה הנחת עבודה בדרג המדיני-ביטחוני לפיה אין מוסקבה מעוניינת בהתערבות בלחימה. ב-8 בספטמבר 1969 הרחיב צה"ל את הלחימה לגזרת מפרץ סואץ – נערך מבצע רביב, שתחילתו בהטבעת שתי ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ על ידי כוח של קומנדו ימי, והמשכו פשיטה משוריינת ישראלית במערב המפרץ, שבה ספגו המצרים כמאה הרוגים.[80] הכוח המשוריין נע שישים קילומטרים והשמיד כל כוח שעמד בדרכו לפני שפונה חזרה על ידי נחתות של חיל הים. במהלך הפשיטה השמיד הכוח את המכ"ם במוצב הצבא המצרי בראס זעפרנה, ותפס את אויביו המצרים בהלם והפתעה מוחלטת. הכוח הישראלי גם ניתק את קו הטלפון לאורך החוף, ופיקוד החזית המטה הכללי המצרים ידעו על ההתרחשות רק מספר שעות לאחר שכוחות צה"ל כבר התפנו ושבו לשטח ישראל. הודות לתצלום והסרטה של המבצע בידי הכוח, הוא זכה לתהודה ופרסום בינלאומי.[81] מספר חודשים מאוחר יותר, הרמטכ"ל בר-לב הגדיר בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את מטרות המלחמה: "קודם כל, להחזיק את מערך הנ"מ [המצרי] סגור. שנית, להביא למיתון בירי באזורים בהם פותחים המצרים באש. שלישית, באזור המפרץ להמשיך ללחוץ ולהכות, במגמה להפוך את ההתשה לדו-סטרית." הכישלון המצרי נוכח הפעולה הצה"לית הרתיח את נאצר, והוא מצידו הדיח את מפקד הצי המצרי, והדיח גם את הרמטכ"ל אחמד איסמאעיל עלי, שכיהן בתפקיד רק חצי שנה, ומינה במקומו את מפקד זרוע המודיעין הצבאי, מוחמד אחמד סאדק.[82]
בבוקר ובצהרי 11 בספטמבר פתח חיל האוויר המצרי בגיחת תקיפה על מעוזים ישראלים, בתגובה למבצע רביב. התפתחו קרבות אוויר והופלו שבעה או שמונה מטוסי קרב מצרים. עיקר הפגיעות של צה"ל נגרמו בעקבות הנחיתות לעומת הארטילריה המצרית, וחיל האוויר הצליח, ברובו, לחפות על חיסרון זה. באוקטובר הוציא לפועל צה"ל פשיטות נוספות על הגדה המערבית של התעלה, במסגרתן היו משימות שונות, מחבלה בקווי טלפון, התקנת מכשירי האזנה, ירי רקטי על תשתיות ועוד. ב-22 בינואר 1970 נערך "מבצע רודוס", שבמסגרתו כבש כוח צנחנים ישראלי, שהונחת ממסוקים, את האי שדואן שבמפרץ סואץ, מדרום לשרם א-שייח', תוך גרימת אבדות כבדות למצרים.[83] מטוסי תקיפה ישראלים הטביעו שתי טרפדות ואוניית עזר מצרית. הפשיטה נמשכה יותר משלושים שעות, ובסיומה חזרו הכוחות הפושטים לישראל. במהלך המבצע הסתבכו הכוחות בשדה מוקשים לא מוכר. אף על פי כן, הוכתרה הפעולה בהצלחה רבה. כעבור יומיים הגיעה לאילת נחתת ובה ציוד ששימש את הלוחמים. בעת פריקת הציוד התפוצצה משאית תחמושת שירדה מהנחתת. באסון משאית התחמושת נהרגו 24 בני אדם ועשרות נפצעו.[84]