מרקוס אורליוס
קיסר רומי ופילוסוף סטואי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אנטונינוס אוגוסטוס (בלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus; 26 באפריל 121 – 17 במרץ 180) היה קיסר רומא משנת 161 עד ליום מותו בשנת 180 ופילוסוף ומהוגי הדעות הבולטים בתקופה המאוחרת של האסכולה הסטואית.
פסל ראש וחזה של הקיסר מרקוס אורליוס, מוצג, נכון ל-2007, בגליפטותק, מינכן, גרמניה | |||||||
לידה |
26 באפריל 121 רומא, האימפריה הרומית | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
17 במרץ 180 (בגיל 58) וינדובונה, האימפריה הרומית | ||||||
שם מלא |
1. מרקוס אניוס קטיליוס סוורוס (121-138) 2. מרקוס אניוס ורוס (128-161) 3. אימפרטור קיסר מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (לאחר ההכתרה) | ||||||
שם לידה | Marcus Catilius Severus Annius Verus | ||||||
מדינה | האימפריה הרומית | ||||||
מקום קבורה | איטליה טירת סנטאנג'לו, רומא | ||||||
בת זוג | אניה גלריה פאוסטינה הצעירה | ||||||
שושלת הנרווה-אנטונינים (אנ') | |||||||
| |||||||
| |||||||
פרופסור משה עמית כתב בספרו על האימפריה רומית כי "תשע עשרה שנות שלטונו של מרקוס אורליוס היו תקופה מיוחדת בתולדות הקיסרות הרומית: בראש האימפריה הרומית ומפקד צבאותיה עמד אדם שהיה מחסידיה של הפילוסופיה הסטואית. עיקר עניינו היה הגות והתעמקות בבעיות הנפש, הטוב והרע, סדרי העולם והטבע... עבור מרקוס אורליוס היה פירוש הדבר התמסרות מוחלטת לתפקיד שנפל בחלקו תוך שמירה קפדנית על פינה בחייו הפרטיים, שבה, בבדידות, הוא המשיך בהגות."[1] ההיסטוריון הצרפתי של ראשית הנצרות ארנסט רנן קרא לכרך השביעי של עבודתו "מרקוס אורליוס וסוף העולם העתיק"[2] והיסטוריונים של העת המודרנית שכתבו על האימפריה הרומית הושפעו מעמדה זו אם כי המחקר המודרני מציב את סוף העת העתיקה במועד מאוחר יותר. מקובל לומר ששלטונו של מרקוס אורליוס היה תקופת המעבר בין תקופת השלום הרומאי לתקופת משבר המאה ה-3 שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.
בספרו הקלאסי "דיונים על ליוויוס" כתב ניקולו מקיאוולי[3] על מרקוס אורליוס כאחרון חמשת הקיסרים הטובים אך פרופסור משה עמית קובע כי למעשה קשה מאוד להיסטוריון מודרני להעריך את האדם ופועלו מאחר שמדובר בתופעה מיוחדת במינה. ייחודו נובע ממספר סתירות מובנות בשלטונו: מצד אחד היה מרקוס אורליוס פילוסוף שנועד לחיי הגות ולימוד שהיה חף משאיפה לשלטון ולכיבודיו ומהצד השני מדינאי ומפקד צבא. אדם שראה את השלום כערך עליון אך ניהל מלחמות בלתי פוסקות, אדם שהתרחק מאכזריות וכתב כנגד שפיכות דמים אך פיקד על צבאות ונתן את חסותו להופעות של גלדיאטורים והורה להוציא להורג נוצרים על ידי השלכתם לחיות טרף. ההסבר המקובל לסתירות אלו הוא שמרקוס אורליוס מצא את האימפריה מנוהלת על ידי מערכות יעילות ונמנע מרפורמות מרחיקות לכת אלא הסתפק בתיקונים קלים.[4] הוגי דעות וחוקרים של תולדות האימפריה רואים את כישלונו הגדול ביותר בכך שהוא העלה לשלטון את בנו קומודוס[5] שהתנהלותו העריצה וחסרת הרסן ערערה את יסודות המשטר והביאה את האימפריה אל פתחו של משבר.[6]