ניקוד
מערכת סימנים דיאקריטיים בכתב עברי לצורך ייצוג תנועות או להבחנה בין אפשרויות הגהה שונות של עיצורים מסוימים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המונח נִקּוּד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, בקרב מדקדקים נוצרים סורים, ואומץ מאוחר יותר בידי בעלי המסורה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, כגון המקרא – שעד אז הועברה בעל פה – לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.[1]
ערך זה עוסק בשיטות שונות של ניקוד. אם התכוונתם לניקוד בעברית המודרנית, ראו ניקוד העברית בת ימינו.
בשל נסיבות היסטוריות, בעברית בת ימינו משתמשים בסימנים הגרפיים של שיטת ניקוד אחת (השיטה הטברנית) כדי לסמן את ההגיה העומדת מאחורי שיטת ניקוד שונה (השיטה הארצישראלית). לכן יש חוסר התאמה בין ההגיה לבין שיטת סימונה.[2]