סוציומטריה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סוציומטריה או "הערכת עמיתים", היא שיטה כמותית למדידת יחסים חברתיים. השיטה פותחה על ידי הפסיכותרפיסט יעקב לוי מורנו, אשר הטביע את המונח ב-1934 בספרו “Who Shall Survive?”. במקור, הייתה הסוציומטריה כלי עזר למיפוי הרשת החברתית בקבוצות וכן לזיהוי גורמי המשיכה והדחייה אשר חשים חברי הקבוצה בינם לבין עצמם[1].
הסוציומטריה מאפשר לגלות יחסי משיכה ודחייה בין יחידים בתוך הקבוצה, את מבנה המנהיגות הבלתי פורמלית, את מידת הלכידות וגורמים נוספים המספקים מידע על התמונה הקבוצתית והדינמיקה המאפיינת אותה. כיום, שימושה העיקרי של הסוציומטריה הוא בהערכת עובדים. יתרונה הוא בקבלת הערכות מרובות על כל מוערך, להבדיל משיטות הערכה אחרות שבהן מתקבלת הערכה אחת ולכן נחשבת שיטה זו לאמינה.
לסוציומטריה תחת תחום הסוציולוגיה שני ענפים עיקריים: סוציומטריה מחקרית וסוציומטריה מעשית. סוציומטריה מחקרית היא מחקר פעיל של הרשתות הסוציו-רגשיות של מערכות יחסים תוך שימוש בממדים מוגדרים, למשל: ליד מי בקבוצה זו היית רוצה לשבת בעבודה? ממי בקבוצה היית מבקש עזרה בבעיה בעבודה? לדעתך, מי בקבוצה היה עונה על צפיותיך ממנהיג בפרויקט הקרוב?
סוציומטריה מחקרית, שנקראת גם "מחקר רשתות", עוסקת בתבניות יחסים באוכלוסיות קטנות וגדולות, כמו ארגונים או שכונות. סוציומטריה מעשית נעזרת במגוון שיטות על מנת לתמוך ולעזור לאנשים וקבוצות להרחיב ולפתח את רשתות היחסים הפסיכו-חברתיות הקיימות בקבוצה. בעזרת יישום שני ענפים אלו ניתן להפיק ספונטניות ויצירתיות טובה יותר של אנשים וקבוצות.