קיום שאינו ראוי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קיום שאינו ראוי או החיים ללא זכות לחיים (בגרמנית: Lebensunwertes Leben) הוא רעיון שהתפרסם בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והתייחס לאוכלוסיות מסוימות של אנשים שנחשבו פגומים כל כך, עד כדי אובדן הזכות לחיים, לפי שיטה זו. בהמשך, פותחו עבור אוכלוסיות אלו תוכניות של אותנסיה חוקית על ידי המדינה.
הנאצים עשו בו שימוש כדי לתאר פלחים באוכלוסייה שלפי האידאולוגיה הנאצית לא הייתה להם זכות קיום. גרמניה הנאצית שאפה להשמיד את אותם פלחי אוכלוסייה, אם בהשמדה המונית ואם בהשמדה במרמה במסווה של המתת חסד. לפי המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית אותם פלחי אוכלוסייה כללו בעיקר את היהודים, מתנגדי משטר, הומוסקסואלים וכן בעלי מומים פיזיים או מומים נפשיים מכל הסוגים, אפילו ארים "טהורי דם". גישה זו היא שעודדה והובילה לשואת יהודי אירופה. המונח מזכיר מאוד את המונח תת-אדם אך הוא חריף ממנו, שכן העמים הסלאבים נחשבו גם הם לתתי-אדם על ידי הנאצים אך הייתה להם זכות לחיות כעמים משועבדים לטובת העם הגרמני, בעוד שליהודים לא הותרה זכות זו[1].