תאוריית הייחוס
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תאוריית הייחוס היא תאוריה מתחום הפסיכולוגיה החברתית שמנסה לתת מסגרת להבנת התהליכים אשר אנשים עוברים בניסיון להשיג מידע על תכונותיהם הקבועות של אחרים, על מטרותיהם ועל המוטיבציות שלהם ובעקבות כך לחזות התנהגות של פרטים נוספים.[1] תאוריית הייחוס מנסה להסביר מתי אנשים נוטים לבצע סוגים שונים של ייחוסים, את הצורה בה הם מבצעים אותם ואת השימוש שנעשה במידע זה.[1] הפסיכולוג האוסטרי, פריץ היידר תיאר בעבר שכמו שמדען מחפש סיבות לתופעות בטבע, כך בדיוק, כל אדם מחפש סיבות למה שקורה סביבו. על בסיס תפיסה זו פיתח היידר את תאוריית ייחוס הבסיסית.[1]
הראשונים לחקור את האופן בו נוטים לבצע ייחוס הלכה למעשה, הם ג'ונס והריס (1967), במחקר שערכו הגיעו השניים למסקנה שייחוס סיבות להתנהגות מסוימת של אדם לפי נסיבה פנימית או חיצונית, נערך תוך שיש למתבונן בפעולה מהצד, הנטייה להעניק משקל גבוה יותר לנסיבה הפנימית של הנצפה מאשר לנסיבה חיצונית.[2] ניסוי המשך שנערך בשנת חיזק את מסקנת מחקרים של ג'ונס והריס, לפיה ישנה נטייה אנושית להסביר התנהגויות באופן תכונתי על בסיס נסיבות פנימיות, תוך הענקת משקל פחות לנסיבות חיצוניות התלויות בהקשר כהסבר להתנהגות.[3]
לשם המחשה, הסיבה בגינה פלוני נוהג בכביש הצפוף ביותר בארץ הוא עושה תאונה, יכולה להיות נעוצה בנסיבות הפנימיות או בנסיבות החיצוניות שמתרחשות כאשר הוא נוהג בכביש: נסיבה פנימיות שגרמה לתאונה יכולה להיות קשורה בחרדה ממקומות צפופים – בכביש אחר שאינו כה צפוף, סביר שחרדה זו לא הייתה מתעוררת. מנגד, נסיבה חיצונית שגרמה לתאונה יכולה להיות קשורה בכך שהכביש בנוי באופן המקשה על ראות בתנאי צפיפות למשל – גם כאן, בכביש שבו הראות טובה סביר שפלוני לא היה מבצע תאונה.