תקופת ג'ומון
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תקופת ג'ומון (ביפנית: 縄文時代) היא תקופה בפרהיסטוריה של יפן שבין שנת 14,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס. בתקופה זו יפן אוכלסה על ידי שבטי ציידים-לקטים המכונים "תרבות ג'ומון".
השם ג'ומון הוא תרגום ליפנית של המונח באנגלית "cord-marked" ("מוטבע על ידי חוט") שנתן הארכאולוג והזואולוג האמריקני אדוארד מורס (אנ') לסגנון של כדים שהתגלו בשנת 1877. סגנון עיצוב הכדים בתקופת ג'ומון אופיין בלחיצת חוטים לפני השטח של החמר הרטוב. צורת קדרות זאת אשר מתוארכת לכ-16,000 לפנה"ס, היא אולי שיטת הקדרות העתיקה ביותר בעולם (כדים מאותה התקופה נמצאו גם בסין, בקוריאה ובמזרח הרחוק של רוסיה). התקופה הייתה שופעת בכלים ותכשיטים העשויים עצם, אבן וקרן אייל; צלמיות חימר ועצים מצופי לכה. לעיתים קרובות משווים את התרבות של תקופת ג'מון לתרבות השבטים באמריקה הצפונית בתקופה הפרה-קולומביאנית, בעקבות אורח החיים של ציידים-לקטים, והשימוש המועט בחקלאות.