תקופת היובש
כינוי לתקופה בהיסטוריה האמריקאית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תקופת היובש (באנגלית: Prohibition) הייתה תקופה בין השנים 1920 ועד 1933, בה נאסר בכל רחבי ארצות הברית על מכירה, ייצור, יבוא והעברה של משקאות חריפים מסיבות של בריאות ומוסר הציבור. את הנהגתו של האיסור הובילה שורת ארגונים שהיו חלק מהתנועה להתנזרות מאלכוהול בארצות הברית (אנ'), בעיקר פרוטסטנטים כפריים ופרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקנית, כאשר התיאום בין הארגונים בוצע על ידי הליגה נגד ברים (אנ'). חוק היובש הונהג על פי התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית. חוק היובש הלאומי (National Prohibition Act, או כפי שהיה קרוי Volstead Act, על שמו של אנדרו וולסטד, שהוביל את חקיקתו), הגדיר את הכללים לאכיפתו של היובש והגדיר את סוגי המשקאות החריפים שנכללו באיסור. לדוגמה, שימושים דתיים ביין הותרו. החזקה ושימוש פרטי במשקאות חריפים לא הוגדרו כשימוש בלתי חוקי על פי החוק הפדרלי, אך עם זאת, באזורים רבים, היו החוקים המקומיים מחמירים יותר, כשכמה מן המדינות אסרו איסור מוחלט על החזקת משקאות חריפים. חוק היובש הארצי התבטל עם אשרורו של התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית, שהחליף את התיקון ה-18 ב-5 בדצמבר 1933.
במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הנהגתו של איסור על משקאות חריפים היה נושא שנוי במחלוקת במיוחד. תומכי היובש (drys), הציגו את האיסור כניצחון למוסר הציבורי ולבריאות הציבור. המתנגדים ליובש (wets), מתחו ביקורת על האיסור וראו בו חדירה של האידיאלים הפרוטסטנטים הכפריים לחיים העירוניים של המהגרים, שברובם היו קתולים. למרות שעל פי דעת הקהל חוק היובש נכשל, הוא הפחית את צריכת המשקאות החריפים בחצי במהלך שנות העשרים והצריכה נשארה ברמה שלפני הנהגת האיסור עד לשנות הארבעים,[1] הווה אומר, שחוק היובש שינה את ההרגלים של האוכלוסייה, לפחות באופן זמני. כמה מהחוקרים טוענים שכישלונו של החוק נבע מנסיבות היסטוריות חולפות יותר מאשר עקב מאפייני החוק עצמו.[2] מבקרי החוק טוענים עד היום שחוק היובש הוביל שלא בכוונה לתוצאות כמו גידול בעצמתם של ארגוני פשע, ובכללם המאפיה האמריקאית שהתפתחה במיוחד בתקופה זו.
מאז ועד היום עדיין פועלים יצרני כהלים בלתי חוקיים (Moonshiners), כדוגמת מרווין סאטן לשעבר, אשר חומקים מהרשויות ופועלים בסתר, בעיקר במדינות וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, קנטקי וטנסי.