אבלי ציון
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המונח אבלי ציון הוא כינוי לחוגים מבין היהודים הקראים בימי הביניים שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי אבלות ובצומות. מרבית אבלי ציון התגוררו בירושלים ועיקר פעילותם הייתה בסוף התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל ועד לכיבוש הארץ בידי הצלבנים (850–1099). אבלי ציון מכונים גם בשם עדת השושנים.
לפי הסברו של סלמון בן ירוחם, הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום החורף, ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".
יהודים שמתאבלים על חורבן בית המקדש השני בירושלים נזכרים החל מחורבנו, אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של המאה התשיעית. דניאל אלקומיסי, מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם: "ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".