אדולף טייר
פוליטיקאי צרפתי, נשיא הרפובליקה וראש הממשלה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מארי-ז'וזף-לואי-אדולף טייר (בצרפתית: Marie-Joseph Louis-Adolphe Thiers; 15 באפריל 1797 – 3 בספטמבר 1877) היה פוליטיקאי, עיתונאי והיסטוריון צרפתי, שהיה פעיל בעיצוב דמותה של צרפת ואף כיהן כראש ממשלה וכנשיא בגלגולים רבים של צרפת בשנים הסוערות שבין 1830 ל-1876.
אדולף טייר, צילום מאת נדאר (1872) | |||||||
לידה |
15 באפריל 1797 מרסיי, צרפת (הרפובליקה הראשונה) | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
3 בספטמבר 1877 (בגיל 80) סן-ז'רמן-אן-לה, צרפת (הרפובליקה השלישית) | ||||||
שם מלא | מארי-ז'וזף-לואי-אדולף טייר | ||||||
שם לידה | Marie-Joseph-Louis-Adolphe Thiers | ||||||
מדינה | צרפת צרפת | ||||||
מקום קבורה | פר לשז | ||||||
השכלה |
התיכון הקיסרי של מרסיי (כיום תיכון טייר) אוניברסיטת אקס-אן-פרובאנס (כיום אוניברסיטת אקס-מרסיי) | ||||||
מפלגה |
מפלגת ההתנגדות (Parti de la Résistance) 1831-1836 אורליאניסט מרכז-ימין, בימי המונרכיה של יולי מפלגת התנועה (Parti du Mouvement) 1836-1848 מפלגת הסדר (Parti de l'Ordre) - ימין, בימי הרפובליקה הצרפתית השנייה 1848-1852 מקורב למפלגה השלישית (Le Tiers Parti) בימי האימפריה הצרפתית השנייה 1870-1852 עצמאי 1870–1873 רפובליקני מתון, מרכז-שמאל 1873–1877 בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית | ||||||
דת | נצרות קתולית | ||||||
בת זוג | אליז לבית דון (Dosne) | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
חתימה | |||||||
בשנים 1836 ו-1840 (בימי המונרכיה של יולי) כיהן כראש ממשלת צרפת, וב-31 באוגוסט 1871 – 24 במאי 1873 כנשיא הנבחר השני בהיסטוריה של צרפת והנשיא הראשון של הרפובליקה הצרפתית השלישית. בשנים 1830–1851 ו-1863–1877 כיהן כחבר בפרלמנט הצרפתי על גלגוליו.
בחייו ופעילותו סימל טייר את דרכן של השכבות המנהיגות בצרפת בחיפוש אחרי סדר ממסדי חדש ויציב אחרי כישלון הרסטורציה של המונרכיה בצרפת בשנת 1830. כאקדמאי מן הפרובינציה, שהיה עורך דין בהכשרתו, ושבלט בצעירותו כעיתונאי ליברלי והיסטוריון של המהפכה הצרפתית, תרם טייר תרומת חשובה למהפכת יולי 1830 שהדיחה סופית את שושלת בורבון ולכינון המונרכיה של יולי היותר ליברלית שבמסגרתה שימש פעמיים כראש ממשלה.
בעת כהונתו בראש הממשלה ב-1840 דאג לסיום בניית שער הניצחון בפריז ולהחזרת שרידיו של נפוליאון הראשון מסנט הלנה לצרפת ודאג להכנות לקראת קבורתו בארמון האנוואליד. באותה שנה, התחוללה עלילת דמשק, טייר תמך בגלוי בנציגו בדמשק, ובשיחה עם ג'יימס מאיר רוטשילד אמר: ”אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?”. [1]
אחרי שתמך בבית אורליאן[2] ומתוך עמדה ליברלית, במונרכיה חוקתית שבה "המלך מולך אך אינו שולט", טייר התרחק מעמדות המלך בתחום מדיניות החוץ (המשבר ב-1840) והתנגד למדיניות הבלתי מתפשרת של גיזו שהביאה לפריצת מהפכת 1848. טייר הצטרף לרפובליקה השנייה וחתר לגישה של שמירת הסדר, שנועדה להכין את החזרה למונרכיה חוקתית. תחילה, תמך בלואי-נפוליאון בונפרטה (בעת כהונתו כנשיא הרפובליקה הצרפתית השנייה ואחר כך בעת ששלט כקיסר נפוליאון השלישי). בהמשך התנגד בחריפות במיוחד להפיכת 2 בדצמבר 1851 ואחריה נעצר וגורש לזמן קצר מצרפת. בשובו היה לאחד ממנהיגי האופוזיציה וב-1864 פנה לקיסר בפרלמנט עם דרישה להשכנת "החירויות ההכרחיות".
בפברואר 1871, אחרי נפילת האימפריה הצרפתית השנייה בעקבות התבוסה במלחמת צרפת–פרוסיה, שאליה התנגד, הפך טייר לראש השלטון המבצע בממשל הצרפתי החדש (מעין נשיא זמני) ונשא ונתן בנוגע לסיום המלחמה.
במאי 1871 פיקדה ממשלתו על הדיכוי הצבאי של הקומונה הפריזאית שהשתלטה על פריז כחודשיים קודם, ובמהלך קרבות הרחוב בפריז נהרגו אלפי אזרחים.
ב-31 באוגוסט 1871 בגיל 74 נבחר על ידי האספה הלאומית הצרפתית לנשיא הראשון של הרפובליקה השלישית.
הישגו העיקרי כנשיא היה נסיגת החיילים הגרמנים מרוב שטחה של צרפת שנתיים לפני התאריך המתוכנן. בחירתו הסופית במחנה "הרפובליקה השמרנית" גרמה במאי 1873 לאבדן הרוב שהיה לו בפרלמנט מול המחנה המונרכיסטי (והרפובליקנים השמאליים), מה שהביא להתפטרותו ב-24 במאי 1873 ולבחירת פטריס דה מק-מהון המונרכיסט כנשיא הרפובליקה.
כשמת ב-1877 הפכה הלווייתו לאירוע פוליטי. בראש התהלוכה עמדו ראשי התנועה הרפובליקנית, ויקטור הוגו ולאון גמבטה שבסוף חייו היו בני בריתו נגד המונרכיסטים השמרנים.
כהיסטוריון כתב טייר ספר מקיף בעשרה כרכים על ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית שפורסם ב-1823–1827. לדברי ההיסטוריון רוברט טומבס היה זה "מעשה פוליטי אמיץ בימי הרסטורציה הבורבונית... והיווה חלק מההתקוממות האינטלקטאלית של הליברלים נגד מתקפת מהפיכת-הנגד של המלוכנים הקיצוניים". הוא כתב גם היסטוריה ב-20 כרכים של הקונסולט והאימפריה של נפוליאון בונפרטה, ועל סמך כתיבתו הפורה נבחר בגיל צעיר לחבר באקדמיה הצרפתית.