אדריכלות מוגולית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אדריכלות מוּגוּלית (מפרסית: مغل, מבוטא "מוּרוּלית") היא סגנון אדריכלות אשר התפתח בקרב המוגולים מאמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19 בתחומה של האימפריה המוגולית ששלטה בהודו. סגנון אדריכלות זה התפתח והתעצב במהלך שנות שלטונה של האימפריה תחת מנהיגיה השונים, והוא שואב ממספר מקורות בהם – ארכיטקטורה אסלאמית, ארכיטקטורה פרסית וארכיטקטורה הינדית, כמו גם ממקורות חוץ-אסלאמיים.[1]
הטאג' מאהל | |||
אתר מורשת עולמית | |||
---|---|---|---|
| |||
מידע כללי | |||
אזור גאוגרפי | הודו | ||
תקופה | האימפריה המוגולית | ||
טווח תאריכים | מאמצע המאה ה-16 עד המאה ה-19 | ||
מבנים עיקריים | הטאג' מאהל |
באבור (1483–1530), מייסד האימפריה המוגולית, כבש את הודו בשנת 1526. הוא נולד כצאצא לשושלת הטימורית שהתבססה במרכז אסיה, ומוצאו השפיע רבות על חזון הבנייה האדריכלי שלו בעת ביסוס האימפריה.[2] אולם רק שני דורות אחריו, תחת שלטונו של אכבר הגדול, החל להתעצב ולפרוח סגנון האדריכלות המוגולי, אשר את שיא פריחתו נהוג לציין תחת שלטונו של שאה ג'האן שבנה את המבנה המוגולי המפורסם ביותר – הטאג' מאהל.[3] סגנון האדריכלות המוגולי מאופיין בתבנית צורה אחידה הכוללת סימטריה מושלמת, כניסות קמרון מקושתות, אולמות גדולים, כיפות עגולות גדולות, צריחי מסגד צרים, ועיטורים עדינים.[4]
סגנון האדריכלות המוגולית התפתח מן המרכז החוצה באופן מושכל, כאשר מדיניות פוליטית, ואידאולוגיה תרבותית מהוות נדבך מכריע באופן התגבשותו. השליט אינו אחראי לבדו על הבנייה מחוץ לאזורים מאוכלסים, אלא האצולה הגבוהה, העשירה והמשכילה אחראית לבנייה באזורים עליהם היא חולשת. בנייה זו הייתה כמעט תמיד בסגנון אדריכלות מוגולי אך גם שיקפה טעם וסגנון מקומי, תוך ניסיון לאזן בין הרצון לביטוי של מסורת מקומית, יחד עם הצורך לרצות על השליט כדי לזכות בכבוד ובטובות הנאה מצד השלטונות. מבני ציבור, כגון מסגדים, מקדשים, ארמונות וגנים, שימשו הן כסמלים לנוכחות וסמכות והן כמשקפים ערכים תרבותיים וחברתיים שנוצקו תחת שלטונם של המוגולים.[5]