איסור משכב עם אשת הבן
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"ח, ט"ו
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו שמ"ג ספר החינוך, מצווה ר"א

איסור משכב עם אשת הבן או איסור משכב החם עם כלתו, הוא אחד מחמישה עשר איסורי עריות שנמנו בפרשת אחרי מות, שהעונש על העובר במזיד על כל אחד מהם הוא כרת, ובשוגג - הבאת קרבן חטאת לבית המקדש. יתר איסור זה על איסורי עריות אחרים, שהעובר עליו בנוכחות שני עדים שהתרו בו על הצפוי לו אם לא יימנע מהמעשה, דינו מוות, כמבואר בתורה בפרשת קדושים, ופירשו חכמים שהכוונה להוצאה להורג בסקילה.

מקור האיסור והעונש

המקור לאיסור משכב החם עם כלתו הוא בפרשת אחרי מות, בה נאמר: ”עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ”^[1]. העונש על השוכב עם כלתו במזיד ללא התרעה הוא כרת, כפי שנאמר בסיום הפרשה: ”כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם”^[2]. ולמדו חכמים במשנה, שכל איסור שחייבים על זדונו כרת, על עשייתו בשגגה חייבים קרבן חטאת: ”על אלו [שלושים וששה איסורי הכרת שנמנו קודם לכן] חייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת”^[3].

אמנם אם חטא אדם בשכיבה עם כלתו אל מול עדים שהתרו בו על הצפוי לו אם יעשה כן, עונשו בסקילה: ”וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם”^[4]. למדו חכמים בגזירה שווה שכאשר כתוב 'דמיהם בם' בעונש המוות, הכוונה לעונש מוות בסקילה^[5].

גדרי האיסור

איסור משכב עם אשת הבן הוא גם לאחר מות הבן^[6]. וקיים רק כאשר הבן היה נשוי לאשה, אך אם פיתה או אנס אותה למשכב, אין אביו אסור לשאת אותה לאשה, וכן אם הייתה האשה שפחה כנענית או נכרית, שאין היא יכולה להתקדש לאדם מישראל, והבן נהג בה כבאשתו, אין אביו מתחייב על המשכב עמה באיסור סקילה או כרת^[7].

איסור התורה הוא רק בכלתו, אך כלת בנו מותרת לו מן התורה (לאחר מות נכדו) אולם חכמים אסרו זאת שמא יבוא לשאת את כלתו^[8].

טעם העונש

התורה מנמקת את סיבת עונש המוות החמור במשכב עם כלתו, באומרה: ”מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם”. כמה הסברים נאמרו בפרשנים למילה תבל, וממילא לסיבת חומרת האיסור.

יש אומרים ש'תבל' הוא מלשון תבלול^[9], כלומר בלבול ועירוב זרע האב עם זרע הבן^[10].

בתלמוד הבבלי^[11] מובא שהוא מלשון תבלין שנותן טעם לשבח במאכל, וכאילו התורה תמהה: ”תבלין יש בה? מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות? [וכי שונה ומיוחדת ביאה זו מביאות אחרות]”^[12].

יש מפרשים שתבל הוא מלשון בלה^[13] או בלל^[14], שהוא מובן של השחתה וכליון^[15].

משכב עם הכלה במקרא

ערך מורחב – מעשה יהודה ותמר

בפרשת וישב שבספר בראשית מסופר על נישואי ער, ולאחר מכן אונן, בניו של יהודה, עם תמר. לאחר מותם גרמה תמר ליהודה לשכב עמה ומכך הרתה את פרץ וזרח שמהם יצא רוב שבט יהודה, ומפרץ יצא דוד המלך וזרע המלוכה.

בתקופה זו עדיין לא ניתנה התורה, ועוד לא הוחל איסור לשכב עם הכלה, ולדעת רבים אף היה נהוג באותם זמנים שגם אבי המת יכול לייבם את כלתו^[16].

אולם היו מפרשני המקרא שבארו שתמר לא נחשבה מבחינה הלכתית לכלתו של יהודה, הואיל ובאותם ימים היו מקדשים את האשה בביאה, וער ואונן באו על תמר שלא כדרכה ולכן למעשה לא קידשו אותה, והיא לא נחשבה לאשה שלהם^[17].

הנביא יחזקאל מונה את איסור משכב הכלה כאחד האיסורים עליהם עברה ממלכת יהודה, שהביאו לחורבן היישוב היהודי בארץ וחורבן המקדש: ”וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה”^[18].

ראו גם

• איסורי עריות
• גילוי עריות

קישורים חיצוניים

• איסור גילוי ערוות אשת הבן, ויקיטקסט

הערות שוליים