אי-יציבות הגנום
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אי-יציבות הגנום (באנגלית: Genome instability) היא שכיחות גבוהה של שינויים בגנום במהלך מחזור התא, החל ממוטציות נקודתיות ועד לשינויים מבניים של הכרומוזומים[1][2].
תאים משתמשים במנגנונים שונים בשביל לשמור על יציבות הגנום ולהבטיח את הכפלתו המדויקת עד כמה שניתן וחלוקתו לתאי הבת[1]. תיאום בין הכפלת DNA למנגנוני תיקון וזיהוי נזקי DNA והמשכיות מחזור התא מבטיחים את יציבות הגנום במהלך חלוקות התא[2]. אי-יציבות גנומית נובעת בעיקר מטעויות בהכפלת ה-DNA ובמנגנוני תיקון ה-DNA אך גם יכולה להיגרם כתגובה לסיגנלים התפתחותיים או סביבתיים. שכיחותם של אירועי אי-יציבות גנומית עולה בין היתר, באזורים של רצפי DNA חוזרים, אתרים שבירים, מבנים של ה-DNA שאינם סליל כפול ימני וחלבונים המהווים מחסום על גבי ה-DNA[1]. כמו כן, אי-יציבות גנומית היא מאפיין מרכזי של כמעט כל סוגי הסרטן, בהם בעיקר ניתן לגלות אי-יציבות כרומוזומלית, המתבטאת במצב, בשינויים במבנה ומספר הכרומוזומים בתאים סרטניים לעומת תאים שאינם סרטניים[3]. בנוסף, מוטציות הנגרמות מפגמים במנגנוני תיקון DNA עלולות להביא לביטוי של מחלות גנטיות נדירות. על אף ששינויים גנטיים עלולים להזיק לתא ולאורגניזם ולגרום למחלות באדם, הם הכרחיים לאבולוציה ותורמים לשונות הגנטית[4][2].