אם קריאה - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for אם קריאה.

אם קריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אֵם קְרִיאָהלטינית: Matres lectionis; ברבים: אימוֹת קריאה) היא אות במערכות כתב עיצוריות (הרווחות בשפות שמיות), ובפרט בעברית, המופיעה במילה בתפקיד שבו היא מציינת תנועה ואינה נהגית כעיצור כבתפקידה המקורי.

לדוגמה, במילה גָּדוֹל בעברית, האות ויו משמשת אם קריאה (אינה נהגית כעיצור אלא מלווה את תנועת החולם), וזאת בניגוד למשל למילה וֶרֶד, שבה היא משמשת כעיצור.

השימוש באימות קריאה התפתח עם הזמן. לאחר התהוותן נעשה שימוש מכוון בהן גם במסגרת כתיב מלא, כלומר על מנת לציין תנועות ולהקל על הוראת ההגייה הנכונה בכתיב לא מנוקד.

בעברית, קבוצת האותיות המשמשות גם כאימות קריאה הן האותיות אלף, הא, ויו ויוד, ובשל כך הן מכונות בראשי תיבות: אותיות אֶהֱוִ"י.

מקור והתפתחות

ההנחה המקובלת היא שאימות קריאה התפתחו במערכות כתב שבהן האותיות מייצגות עיצורים בלבד. אותן אותיות, שלימים שימשו גם כאימות קריאה, היו במקורן אותיות מן המניין שייצגו עיצורים לכל דבר ועניין, כשאר האותיות.

המאפיין המשותף לעיצורים המשמשים כאימות קריאה הוא שהם "חלשים" מבחינה פונטית, כלומר, שהם קשים להגיה או להבחנה במהלך דיבור שוטף. האותיות אלף והא מייצגות עיצורים סדקיים והאותיות ויו ויוד (ויו בהגייתה הקדומה, /w/) מייצגות "חצאי תנועות" שהם סוגים של עיצורים מקורבים. שתי קטגוריות אלו ידועות בחולשתן הפונטית, כלומר בנטייה של עיצורים כאלו להיאלם, להיבלע או להידמות לסביבתם הפונטית.

כיווצי הדו-תנועה ההיסטוריים בעברית הקדומה הם עדות לחולשת חצאי התנועות (העיצור לא נשמר אלא התמזג עם התנועה שלפניו), ואף משוערים להיות מוצאן של האותיות ויו ויוד כאימות קריאה, שכן אלו מקרים חוזרים שבהם היכן שעמד בעבר עיצור מסוים עמדה לאחר מכן תנועה אופיינית, שהיא תוצאת הכיווץ. למשל, הצורה *šawr (המחשתה בניקוד היא שַׁוְר), היא השחזור הקדום המשוער של המילה שׁוֹר, וצורות דומות הן השחזורים למילים יוֹם, עוֹף, וכך היכן שעמדה קודם ויו עיצורית נותרה רק תנועת החולם המזוהה עימה.

על כן, המודל בדבר היווצרותן של אימות קריאה הוא כדלקמן: האות המשמשת כאם קריאה הופיעה במקור במילה כתובה בתור עיצור. בעקבות תמורות ההתפתחות בשפה, הגיית העיצור במילה אבדה, אך האות נשארה בייצוג המילה בכתב (שכן מן הידועות היא שלרוב צורת הכתב "שמרנית" יותר מצורת ההגיה), וכך קרה במקרים דומים של מילים נוספות. בשלב זה האות חסרת התפקיד נותרה ללא משמעות, וכך התפרש תפקידה מחדש כמייצגת את התנועה שבהקשר שלה היא מופיעה לרוב. כך הפכה האות מזוהה עם תנועה מסוימת, ובשלבים הבאים נעשה בה שימוש גם על פי תפקידה החדש, כלומר כמייצגת תנועה גם במילים שבהן לא הייתה הגיה קדומה שבה האות בוטאה כעיצור. בשלב זה שבו יש לאותיות אלו תפקיד מובחן כאימות קריאה, התרחב עם הזמן השימוש בהן שנעשה ליותר ויותר רווח.

בעברית, אימות קריאה היו קיימות עוד בעברית המקראית של נוסח המסורה, והופעתן איננה תמיד עקבית. השימוש באימות הקריאה התרחב באופן ניכר בתקופת בית שני, וזאת ככל הנראה במקביל להיעלמות העברית כשפה מדוברת והחשש מאובדן הידע בדבר ההגייה הנכונה של המילים (שכן בכתב העיצורי אין סימון של התנועות), מה שלימים הוביל לפיתוחם של סימני הניקוד. בתעודות מימי בית שני, כמו המגילות הגנוזות או איגרות בר כוכבא, מוצאים לפעמים דרך כתיב הנקראת "כתיב מלא שבמלא". בדרך זו הוכנסו אימות קריאה אף במקומות שאיננו נוהגים להכניס בהם אימות קריאה בימינו, כגון "לוא" (לֹא), ו"כיא" (כִּי). בלשון חז"ל כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן.

שימוש בעברית

בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה, לפי הפירוט הבא:

  • י' משמשת כאם קריאה לתנועת i ארוכה במקורה ובמידה פחותה לתנועת e (צירה).במקרים בודדים גם לתנועת a.
  • ו' משמשת כאם קריאה לתנועת o ולתנועת u.
  • ה' משמשת כאם קריאה לתנועות a, e ולתנועת o אך בסוף מילה בלבד. ה' בסוף מילה שאיננה אם קריאה מסומנת במפיק.
    • ה' מסמנת אם קריאה רק בסוף מילה חוץ משמות פרטיים כגון פְּדָהצוּר, עֲשָׂהאֵל (כנראה אחד התהליכים שהביאו לסימונה של ה/ כאם קריאה הוא התפתחות צורן הנקבה בעברית. הצורה העתיקה של הצורן הזה הייתה at).
    • כנראה מסימון a בסוף תיבה (סביר להניח שבהשפעת צורן הנקבה) עברה ה-ה' לסמן גם e (צירה) ו- ɛ (סגול) בסוף תיבה .
    • בתקופה מוקדמת שימשה ה גם לציון התנועה o של כינוי הקניין החבור של הנסתר, כפי שיש בכתובות לכיש: לקחֹה, אתֹה, עבדֹה. יש כמה תאוריות על הכתיב ב-ה, הרווחת ביותר היא לפי השחזור של הכינוי החבור כ-ahu* .הכתיב ב-ה' משקף את היסוד העיצורי הקדום של הכינוי החבור
  • א' משמשת כאם קריאה לכל התנועות חוץ מתנועת u באופן נדיר יחסית.
    • א' משמשת כאם קריאה כמעט רק במקומות שהייתה בהם פעם א' עיצורית, כמו במילים: ראש, ראשית, מָצָא וכו'. המקומות שבהם היא משמשת אם קריאה בלי מקור היסטורי עיצורי מעטים ביותר במקרא, למשל בספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז מופיעה המילה דג בכתיב "דָּאג" עם א' בתור אם קריאה.

בעברית מקראית אין כללים ברורים שלפיהם מופיעות אימות הקריאה, ומילה אחת יכולה להופיע בכמה כתיבים שונים (קֹלֹת, קוֹלֹת, קֹלוֹת). בעברית המודרנית נהוג שימוש מסודר יותר באימות קריאה, בדרך כלל על פי כללי הכתיב שקבעה האקדמיה ללשון העברית.

דוגמאות:

  • האות א היא אם קריאה במילים בראשית, מוצא, צאן, ראשון, צוואר; היא עיצור במילים אמיר, מתאים, האכלה.
  • האות ה היא אם קריאה במילים שונה, צורה, איפה; היא עיצור במילים הרס, מדהים, גבוה.
  • האות ו היא אם קריאה במילים מום, שור, אחו; היא עיצור במילים ורד, דוור, תקווה, סתיו.
  • האות י היא אם קריאה במילים שיר, עירום, דלי, סתיו; היא עיצור במילים ים, מדויק, בנאי. במילה "בנייה" היו"ד הראשונה היא אם קריאה והשנייה – עיצור.

שימוש בשפות אחרות

אימות קריאה משמשות גם בשפות שמיות אחרות, כגון ארמית וערבית. בערבית משמשות האותיות ا, و, ي, המקבילות לאותיות העבריות א, ו, י, לציון התנועות a ארוכה, u ארוכה ו-i ארוכה בהתאמה. השימוש באימות הקריאה בערבית עקבי, ומספר יוצאי הדופן קטן מאוד.

מיזמי קרן ויקימדיה ערך מילוני בוויקימילון: אם קריאה


{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
אם קריאה
Listen to this article