ארבע ערי הקודש
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ארבע ערי הקודש (נקראו גם ארבע ארצות) הוא כינוי של ארבע ערי קודש בארץ ישראל: הערים ירושלים, חברון, טבריה וצפת. כינוי זה החל להיות בשימוש סביב שנת 1640, עם ארגון הקהילות היהודיות תחת כספי החלוקה - מגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל.
בתחילה היו רק שלוש ערים, וב-1740 הצטרפה גם טבריה.[1] ערים אלה זכו לכינוי של קדושה מפני שריכזו את עיקר היישוב היהודי במשך מרבית תקופת הגלות, בשל המצאם של אתרים יהודיים היסטוריים וקברי אישים חשובים רבים בהן או בסביבתן, וכן בשל פעולתן של דמויות חשובות בהן במשך הדורות.
בערים אלה התגוררה רוב אוכלוסיית יהודי ארץ ישראל, אנשי היישוב הישן, משלהי ימי הביניים ועד סוף המאה ה-19. במאה ה-18 וה-19, היו רוב תושביהן היהודים חברי כוללים שונים. וחלקם התפרנסו מכספי החלוקה שנאספו בארצות הפזורה היהודית עבור היהודים בארץ ישראל.
הרעיון של ייחוס קדושה לערים מסוימות מופיע כבר במשנה: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה, מקודש ממנה".[2]