הערכה עצמית
ביטחון עצמי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הַעֲרָכָה עַצְמִית הוא מונח בפסיכולוגיה המתאר את ההערכה הרגשית על שוויו של האדם, שיש לאדם על עצמו. המונח מתאר הן כיצד האדם שופט את עצמו ומתייחס לעצמו. ההערכה העצמית מתבטאת במספר רבדים נפשיים: בתפיסה (לדוגמה, "אני מוכשר", "אני בעל ערך"), ברגשות (כגון ייאוש, גאווה, בושה), ובהתנהגות.[1] הערכה עצמית היא ההערכה השלילית או החיובית של העצמי, במובן של מאפייני הרגשות שחש האדם כלפי עצמו.
נטיית ההערכה העצמית של האדם מהווה אומדן לדעתו האדם בנוגע לערכו.[2] באמצע שנות השישים, מוריס רוזנברג ותאורטיקנים חברתיים נוספים הגדירו את ההערכה העצמית כ"יכולת החווייתית של האדם להתמודד עם האתגרים הבסיסיים שבחיים, ולראות בעצמו כראוי לאושר".[3]
חוקרים אחרים הדגישו כי ההערכה העצמית היא שילוב של ביטחון עצמי (תחושת היכולת העצמית של האדם) וכבוד עצמי. ההערכה העצמית נבנית מהאומדן והשפיטה העצמית המובלעים בחיי כל אחד; כל אדם שופט את יכולותיו להתמודד עם אתגרי החיים, בהבנת ופתירת בעיות, בזכותו להשיג אושר, ובזכותו לקבלת כבוד מהסביבה.[4]
הערכה עצמית משקפת את המורכבות שביחס בין האדם לסביבה, בין תחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, שכן היא מעתיקה את היחס בין האדם לחברה לנפש בפנימה, וכביכול מפגישה את האדם עם עצמו. על כן תחום זה נחקר רבות. הערכה עצמית יכולה להיות תקפה לגבי נושא מסוים (לדוגמה, "אני מאמין שאני סופר טוב ואני שמח על כך") וגם לגבי תחום רחב יותר (לדוגמה, "אני חושב שאני אדם רע, ואני מרגיש רע עם עצמי").