בלאקספלויטיישן
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בלאקספלויטיישן (באנגלית: Blaxploitation או Blacksploitation, בתרגום חופשי: ניצול שחורים) הוא ז'אנר אתני של סרט ניצול אשר צמח בארצות הברית במהלך שנות ה-70 המוקדמות. הסרטים, למרות תגובת הנגד החריפה שספגו, בשל הייצוג הסטריאוטיפי של הדמויות השחורות, גם היו בין הזרמים הראשונים, שבהם דמויות וקהילות שחורות היו הגיבורים והנושאים בקולנוע ובטלוויזיה, ולא רק דמויות משנה או קורבנות של אלימות.[1] התפתחות הז'אנר עלתה בקנה אחד עם חשיבה מחודשת של יחסי גזע שהתנהלה בשנות ה-70. רון פוגל כתב במגזין ליברל:
בשנות ה־70 הייתה הוליווד בשלב של מעבר אל קולנוע אמנותי וניסיוני יותר. כך נפתחה הדלת לשורה של יוצרים אפרו־אמריקאים כמריו ואן פיבלס וגורדון פארקס. פארקס היה הבמאי של 'שאפט' (1971) המיתולוגי, על בלש קשוח שנשים (גם לבנות!) נופלות שדודות לרגליו. שאפט שווק כסמל מין שחור וגאה. הבוטות שאפיינה את יוצרי הקולנוע העצמאי השחור של שנות ה־70 באה לידי ביטוי גם בסרטים זולים וצעקניים, שבמפתיע היו אלה שהביאו לתחילת הלגיטימציה של הקולנוע האפרו־אמריקאי בארצות הברית. סרטי הבלאקספלויטיישן, שבוימו ברובם על ידי במאים לבנים, הציגו גיבור שחור עשוי ללא חת הלוחם בלבנים המושחתים. סרטים כגון 'פוקסי בראון' ו'דולמייט' (שניהם זכו לגרסאות חדשות בעשורים שלאחר מכן) הציגו כוכבים אפרו אמריקאים סקסיים, כמו פאם גריר – דוגמנית יפהפייה שהפכה לשחקנית, שבדרך כלל נוקמת בסרטיה באדם הלבן הרשע. סרטי הז'אנר צברו רווחים נאים בקופות.
— "שחור זה השחור החדש", 9.2.2020
סרטי בלאקספלויטיישן היו במקור מכוונים לקהלים אורבניים אפריקאים-אמריקאים,[2] אך עד מהרה קהלי הסרטים חצו קווים גזעיים ואתניים. כאשר בהוליווד הבינו את פוטנציאל הרווח של הרחבת קהלי היעד של סרטי בלאקספלויטיישן, הפקת סרטים אלו התרחבה.
את המונח טבע ג'וניוס גריפין, שהיה מנהל סניף לוס אנג'לס של האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים (NAACP) ויחצ"ן סרטים. הביטוי הוא הלחם של המילים "שחור" (black) ו"ניצול" (exploitation). בין הסרטים שכוננו את הז'אנר מנויים "Sweet Sweetback's Baadasssss Song" (המקורי, על פי מגזין "וראייטי") והסרט המוכר יותר, והרדיקלי פחות (בתור סרט במימון הוליוודי), "שאפט" (שניהם סרטי 1971).[3]
בנוסף לליהוק צוותי שחקנים שחורים וצוותים טכניים שחורים, סרטי בלאקספלויטיישן גם היו הראשונים לכלול בפסקולים שלהם מוזיקת פאנק ונשמה.[4]