בני ציפר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| לידה |
21 בינואר 1953 (בן 67) תל אביב, ישראל |
|---|---|
| עיסוק | עורך מדור "תרבות וספרות" בהארץ |
| בת זוג | עירית ציפר |
| לאום | ישראלי |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת תל אביב  |
| שפות היצירה | עברית |
  | |
בני צִיפֶר (נולד ב-21 בינואר 1953) הוא סופר, משורר ועיתונאי ישראלי, עורך מאז 1987 את מדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ", ובעבר בעל טור דעה בעיתון זה.
ביוגרפיה
בני ציפר נולד ב-21 בינואר[1] 1953 בתל אביב להיינץ ונירה ציפר, שעלו ב-1949 מטורקיה. נקרא על שם דודו בנימין פרחי (בנג'י) שנפל בקרב על משלטי חוליקאת במלחמת העצמאות. אביו היה מהנדס חשמל ועבד בחברת החשמל, ואמו הייתה רופאה ועבדה בקופת חולים.[2] המשפחה גרה בשכונת אפקה וציפר למד בתיכון אליאנס, שם רכש לדבריו את אהבתו לתרבות הצרפתית.
בוגר תואר ראשון בספרות צרפתית בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית.[3]
נשוי לד"ר עירית ציפר, ארכאולוגית העובדת במוזיאון ארץ ישראל, ואב לשלושה. מתגורר ברעננה. בתו טלילה ציפר, כותבת ביקורת ספרות בעיתון הארץ[4] והייתה אמורה להינשא לבאסם אבו רחמה שנהרג בעת ההפגנה בכפרו בילעין.[5]
יצירתו הספרותית
ציפר כתב שבעה ספרים ותרגם מספר ספרים מצרפתית. בספריו עוסק ציפר בהומוסקסואליות בישראל המודרנית ובתרבות של העולים מטורקיה.
הספרים שכתב:
- ציפור מקננת בראש (1978) - פרוזה פיוטית.
- מארש טורקי (1995) - רומן.
- ציפר ובני מינו (1999) - רומן על חיי זוג הומוסקסואלים.
- איסטנבול מאלף ועד תו (2000) - מדריך טיול ובילוי בעיר.
- עלייתו השמיימה של העורך הספרותי (2005), הוצאת אוב - ז.ע.פ..
- בינינו, הלבנטינים - סיפורי מסעות (2012).
- לגן עדן עם החמורים (2016, אפיק - ספרות ישראלית) - רומן אוטוביוגרפי.
ספרים שתרגם:
- בבל - מאת גרישה מני. הוצאת חדקל, תשמ"א.
- צפע בידי - מאת ארוה באזן. הוצאת עם עובד, תשמ"ח 1987.
- אוראנוס - מאת מרסל אמה. הוצאת עם עובד, תשמ"ט 1989.
- הסימפוניה הביזנטית - מאת ז'אן אוליביה טדסקו. הוצאת עם עובד, תשנ"ב 1992.
- כרמן - מאת פרוספר מרימה. הוצאת עם עובד, תשנ"ז 1996.
- להפך - מאת ז'וריס קרל הויסמנס. הוצאת כרמל, תשנ"ח 1998.
- חזירויות - מאת מרי דריאסק. הוצאת עם עובד, תשנ"ט 1998.
- המשורר הנרצח - מאת גיום אפולינר. הוצאת עם עובד, תשנ"ט 1998.
- הפרוזה של הטרנס סיבירית ושירים אחרים - מאת בלז סנדראר. הוצאת המעורר, 1999.
- אחד-עשר אלף המלקות - מאת גיום אפולינר. הוצאת בבל, תשס"ה 2005.
- הספר של מונל - מאת מרסל שווב. הוצאת נהר ספרים, 2006.
פעילותו העיתונאית והפוליטית
מינואר 1987 הוא העורך של מדור "תרבות וספרות" בגיליון יום שישי של העיתון "הארץ", ומפרסם בו לעיתים קרובות גם טור אישי. בשנת 2004 החל לכתוב ב"הארץ" גם את הטור "הטלוויזיה של השבוע" (במקומו של יורם ברונובסקי שהלך לעולמו), העוסק בתרבות הטלוויזיונית הישראלית.
משנת 2005 החל לפרסם בלוג באתר "הארץ", בשם "לא בבית ציפרנו". חלק מהרשימות בבלוג מבוססות על הטור "ציפרלנד" שהוא מפרסם בעיתון מדי יום שישי. הבלוג עורר תגובות רבות בשל התעסקותו הפרובוקטיבית[6] בנושאים רגישים כמו השואה, גלותיות, הומוסקסואליות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והשוואה בין תרבות ארצות המערב ותרבות ארצות ערב לבין מה שציפר רואה כגילויי חוסר תרבות בישראל. לדוגמה, בטור שכותרתו "המתים לפחות כבר לא יראו את ההתבהמות של ישראל" קישר ציפר בין סביאת מזון מהיר לבין חדירת כוחות צה"ל לרצועת עזה.[7] באותו טור לא חסך ציפר שבטו גם מערוץ 2, מערוץ 10, מיהודים חרדים, ממכירת רהיטים מיובאים בכפר מל"ל, מאדריכלות פוסט מודרנית בכפר סבא ומהחרדה העומדת בבסיס הזהות היהודית-ישראלית, לשיטתו.[7] טור זה איננו חריג במידת הביקורת והעוקצניות שבו, וגם בפרסומים אחרים בבלוג לא הסתיר ציפר מן הקוראים את מי הוא שונא, למי הוא בז, ומן העבר השני תיאר מהו בן תרבות והבהיר לקוראיו כיצד לדעתו ראוי לנהוג.
בעקבות הטקס הצבאי לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל המערבי, ביטא ציפר את חרדתו לגורל מדינת ישראל, אותה חתם בקריאה לחיילי צה"ל להיות נרפים וחלשים מכיוון שזוהי הדרך היחידה להחזיר את ישראל למסלול הנכון.[8]
סטודנטים במכללת ספיר התלוננו בפני ההנהלה על הערות גזעניות כביכול שכתב ציפר כנגד עדות המזרח. ההנהלה השיבה כי "דבריו של בני ציפר לא מתיישבים עם דעותינו, וגם אותנו הם מטרידים" אך לדבריה חופש הביטוי מתיר לו לאומרם.[9]
בשנת 2015 יצא להגנתה של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו,[10] ובהמשך תיאר בהתפעלות את ביקורם של שרה ובנימין נתניהו בביתו.[11] העיתונאים גל אוחובסקי[12] וב. מיכאל[13] מתחו עקב כך ביקורת חריפה על ציפר.
במרץ 2016 כתב בטורו ב"הארץ": "אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו",[14] ובכך עורר זעם בציבור.[15] בעקבות הסערה החליט עורך "הארץ" אלוף בן על הורדת טורו של ציפר.[16] ב-9 במרץ 2016 פרסם טור אחרון במדור "ציפרלנד", ובו התנצל על דבריו.[17] הביקורת על ציפר ועל "הארץ" נמשכה גם לאחר ההודעה על הורדת טורו של ציפר.[18][6]
החל משנת 2016 ציפר מגיש פינת ביקורת מסעדות בתוכנית 'כלכלי בלילה' בערוץ 20.
תשע שנים לאחר שפרסם מאמר בו קרא לחסידי חב"ד שמניחים תפילין בכותל המערבי "ציידי נפשות" נצפה בשנת 2017 בני ציפר מניח תפילין בעמדת חב"ד בכותל המערבי בטענה "שיניתי את דעתי מאז. אני מניח תפילין מדי פעם, ובכל פעם שאני בא לכותל ומניח תפילין – הבקשות שלי מתקבלות. היום אני אדם מאמין מאוד בקיומו של הקב"ה".[19][20]
במחצית השנייה של שנות 2010, פנה ימינה בתפיסותיו הפוליטיות, בין היתר בשל לקחי "האביב הערבי". בשנים 2016–2017 ביטא בפומבי את אהדתו למתנחלים ואת זלזולו העמוק כלפי השמאל הישראלי[21][22].
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
