המונח "מגדף" מפנה לכאן. לערך העוסק בדמות בפרשת אמור שעברה על איסור זה, ראו בן אישה ישראלית.

איסור מגדף
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"ז
משנה תורה	הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ב', הלכות ו'-י'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו ס' ספר החינוך, מצווה ע'

ברכת השם (קרוי גם מגדף) היא מצוות לא תעשה מהתורה על גידוף ה'. איסור זה הוא גם אחת משבע מצוות בני נח. שם האיסור בדברי חז"ל הוא בלשון סגי נהור.

מקור האיסור

• לישראל נאסר הדבר מהפסוק בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"ז: "אלהים לא תקלל", שמלבד האיסור לקלל דיין שנלמד ממנו, "הוציאן הכתוב בלשון אלהים כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם"^[1].
• לבני נח מקור האיסור נלמד מהפסוק בספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ז: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם"^[2]

מקרי גידוף במקרא

ערך מורחב – בן האישה הישראלית

בפרשת אמור שבספר ויקרא מסופר על בנה של שלומית בת דברי, שאביו היה מצרי, וכשבא במריבה עם אדם מישראל - קילל בנקיבת שם ה', ונפסק דינו לסקילה:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה. וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה

— ויקרא פרק כד פסוקים י-יד

מקרה נוסף של גידוף מופיע בספר מלכים ב', שם מסופר שרב שקה התבטא בדברי חרפות וגידוף כלפי ה', והשומעים זאת קרעו בגדיהם. ומשם למדו חז"ל שהשומע אדם המגדף כלפי ה' צריך לקרוע את בגדיו:

וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל יַשִּׁיא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. וְאַל יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל ה' לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ ה' וְלֹא תִנָּתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר... הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר? אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי? מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי? וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ. וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה

— מלכים ב פרק יח פסוקים כח-לז

מדיני האיסור

• העונש על גידוף במזיד הוא סקילה. הדבר נתפרש בפרשת המגדף ביחס לבנה של שלומית בת דברי. נוסף על כך, ישנו חיוב כרת על מעשה זה, אם המגדף לא נתפס. עם זאת, שלא כחייבי כרת אחרים, בשוגג ישנה מחלוקת אם הוא חייב להביא קרבן חטאת, מפני שמדובר בעבירה הנעשית בדיבור בלבד ולא במעשה.^[3]
• אופן הגידוף המחייב בעונש: ”אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל”^[4].
• אם גידף בעבודה זרה - קנאים פוגעים בו אך אינו חייב מיתת בית דין^[5].
• השומעים את הקללה צריכים לקרוע את בגדיהם^[6], ואינם מאחים את הקרע לעולם^[7].

דינים מיוחדים במגדף

• בשונה מרוב דיני התורה הקשורים בדיבור, המגדף אינו יכול לחזור בו גם תוך כדי דיבור^[8].
• המגדף הוא היחיד מכל הנהרגים על ידי בית דין ש(הדיינים והעדים) סומכים עליו את ידיהם^[9].

הערות שוליים