גאופיט
קבוצה של צמחים שבתקופה מסוימת מתים כל החלקים העל־קרקעיים ונשאר רק איבר אגירה תת־קרקעי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
גֵּאוֹפִיט (Geophyte; בעברית: טְמִיר נִצָּן[1]) הוא צמח עשבוני רב-שנתי בעל איבר אגירה תת-קרקעי, שאוגר חומרי תשמורת ומים ונושא ניצני התחדשות, ובדרך כלל בתקופה מסוימת מתים כל חלקיו העל-קרקעיים[2]. ישנם טיפוסים שונים של איברי אגירה: קנה שורש מעובה, שהוא גבעול אופקי ואוגר (כמו ג'ינג'ר); פקעת שמקורה בהתעבות של גבעול או של ציצת שורשים מעובים, ולכן היא בעלת רקמה אחידה ללא גלדים; בצל שמקורו בהתעבות של עלים, דהיינו הבצל מורכב מבסיסי עלים נפוחים אוגרים הנקראים גלדים. לחלק מהגאופיטים יש ערך כלכלי רב בכלכלת העולם כמזון (שום, בצל, תפוח אדמה ועוד) וכפרחי גן וקטיף (נרקיס, רקפת, סייפן ועוד).
מקור המונח ביוונית: גה - γῆ, ge, אדמה + פיט - φυτόν, phyton.
רוב הגאופיטים בישראל ובעולם משתייכים למשפחת השושניים ולמשפחות הקרובות אליה. אלה הם צמחים חד-פסיגיים בעלי עלים ארוכים עם עורקים מקבילים. גאופיטים אלה מאופיינים באיברי אגירה המכילים 60% עד 70% מים. מלבד הגאופיטים החד-פסיגיים יש מעטים המשתייכים למשפחות צמחים דו-פסיגיים ובהם כלנית, נורית ורקפת. איברי האגירה של מינים אלו יבשים יותר ומכילים רק 10% עד 30% מים, והם מהווים קבוצה אקולוגית שונה.
הגאופיטים מותאמים לחיים באזורים שבהם האקלים עונתי, ורובם נפוצים באזורים בעלי אקלים דו-עונתי, שבהם יש עונה יבשה שבה הם רדומים, ועונה לחה שבה הם צומחים ופורחים. אזורים אלה משתרעים בין אזורי המדבר לאזורים הממוזגים. ריכוזי הגאופיטים נמצאים באזור האירנו-טורני, באזור הים-תיכוני ובדרום אפריקה. באזורים בעלי אקלים ים-תיכוניים כמו קליפורניה ודרום מערב אוסטרליה, הגאופיטים לא שגשגו. עיקר הפעילות שלהם מתקיים בעונות המתאימות לצמח מבחינת משקעים או טמפרטורה, אך קיומו של איבר האגירה מאפשר להם מידה מסוימת של עצמאות מפני השפעות חיצוניות וקיומם של תהליכים שונים (צימוח עלים, פריחה, הבשלת זרעים) גם בשנים מעוטות משקעים.