גן סיני
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
גן סיני (במנדרינית תקנית: 中國園林, בפין-יין: Zhōngguó yuánlín) הוא סגנון עיצוב גן נופי, שהתפתח בסין במהלך מעל לשלושת אלפי שנים. המונח מתייחס הן לגנים הנרחבים של הקיסרים הסיניים ובני משפחתם, שהוקמו להנאה ובמטרה להרשים, והן לגנים האינטימיים יותר שהוקמו על ידי מלומדים, משוררים, פקידי ממשל לשעבר, חיילים וסוחרים, לשם מפלט מהעולם החיצוני ושקיעה בשרעפים. הגנים יוצרים נוף אידיאלי מיניאטורי, שנועד לבטא את ההרמוניה שאמורה להתקיים בין האדם לטבע.
גן סיני טיפוסי מוקף חומה וכולל בריכת מים אחת או יותר, מסלעות, עצים ופרחים, ומגוון היכלות וביתנים בתוך הגן המקושרים על ידי שבילים מתפתלים ומסדרונות מקורים הבנויים בזיגזג. במעבר ממבנה למבנה צופים המבקרים בסדרות של תפאורות שנבנו בקפידה, המתגלות בהדרגה כמו במגילה נפרשת של ציורי נוף.[1]