דאו (מושג בפילוסופיה סינית)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דאו או טאו (בסינית: 道, פין-יין: Dào) היא מילה בשפה הסינית, שמשמעותה המילולית היא 'דרך', 'נתיב' או 'מסלול', אך במובן רחב יותר משמעותה היא 'עיקרון' או 'דוקטרינה'. בנוסף היא גם משמשת כמושג מפתח במספר פילוסופיות סיניות, ביניהן קונפוציאניזם, דאואיזם וצ'אן. הבנת מונח זה קשה מנקודת מבט מערבית:
המילה ממקור של פילוסופית המזרח ידועה ביותר במערב היא דאו - הדרך. למושג היסטוריה עתיקת ימים בתרבות הסינית, היקף רחב בפילוסופיה סינית ועומק יוצא דופן של משמעות. זהו למעשה המונח הבסיסי ביותר בפילוסופיה סינית המציין מציאות של האמת המוחלטת, השיטה, המהות של כל הדברים.
— Encyclopedia of Chinese philosophy / Antonio S. Cua
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
מחד גיסא זוהי אולי המילה הידועה יותר בשפה הסינית, מאידך גיסא מובנה לוט בערפל כבד יותר מזה של רוב המונחים הדתיים והפילוסופיים בכלל והסיניים בפרט.
ספר הדאו (דאו דה ג'ינג), הספר הדאואיסטי הראשון, נפתח במשפט הבא:
את הטאו הנצחי לא ניתן לתאר במילים
— לאו דזה
הוויכוח המקורי על אודות דאו לא התנהל על ההגדרה האנציקלופדית של הדאו או על טבעו, אלא על מיקומו ודרכי המפגש איתו. למילה זו פירושים רבים ואף אחד מהם אינו יכול להוות את הפירוש ה'אמיתי' או ה'סופי' שלו באופן עקרוני. דאו הוא מושג מטאפיזי המוכר במיוחד מספר הדאו עליו מתבססת הדת הדאואיסטית, אך ראה שימוש עוד לפני כן בפילוסופיה הקונפוציאנית, אם כי במקור במשמעות אחרת. הרעיון של דאו כפי שניסח אותו לאו דזה אומץ מאוחר יותר על ידי הקונפוציאנים וזרם הזן בבודהיזם (שהחל בסין ושמו שם הוא צ'אן) וגם בצורה חופשית יותר ברחבי מזרח אסיה בכלל הדתות והפילוסופיות. [דרוש מקור] בתוך ההקשרים האלו דאו מסמל את המהות בראשיתית או הטבע הבסיסי של היקום. בטקסט היסוד של הדאואיזם, הדאו דה ג'ינג, לאו דזה מסביר כי דאו איננו 'שם' עבור 'דבר' מסוים, אלא הסדר הטבעי הבסיסי האולטימטיבי של היקום אשר מהותו קשה מאוד לאמוד. דאו אפוא 'אלמוני לנצח' (דאו דה ג'ינג-32. לאו דזה), וצריך להיות מופרד מאינספור דברים המכונים ב'שם' אשר נחשבים צורותיו.
הפרסום העולמי של דאו נובע בעיקר הטקסט הדאואיסטי הקלאסי הדאו דה ג'ינג, אשר, יחד עם הביבליה ובהגאוואד גיטה, הוא אחד הטקסטים המתורגמים ביותר לשפות זרות. דאו מייצג את העיקרון הנצחי של פעולה, או יצירה, האחראית על המקור של אחדות והדואליות, וגם על תחילת העולם והבריאה ('10,000 הדברים'). בדאואיזם, צ'אן בודהיזם וקונפוציאניזם, היעד של פרקטיקה רוחנית הוא 'להפוך להיות אחד עם הדאו' או 'להגיע להרמוניה בין הרצון של האדם לטבע' (ראו: סטואיות), כדי להשיג 'פעולה ללא מאמץ' (Wu wei, 無爲). זה כרוך בפרקטיקות מדיטטיביות ומוסריות. בהקשר חשוב עם הרעיון הדאואיסטי של 'מעלה' (德; De).
במקורות הדאואיסטיים, ה'פעולה ללא מאמץ' המזוהה לעיתים קרובות עם מים ועם הטבע הכנוע שלהם. אף על פי שמים הם רכים וחלשים כביכול, יש להם את היכולת לשחוק מוצקי אבן ולהזיז הרים. מים הם ללא רצון משלהם, אך למרות זאת אינם שבירים כמו חומר מוצק וקשה מהם בהרבה. עקב טבעם ונטייתם, מים יכולים, פוטנציאלית, למלא כל מכל בעל כל צורה. מחזור המים מאפשר להם ללכת ל'כל מקום', הן לתוך גומה הקטנה ביותר והן לתוך אוקיינוס הענק, באופן מטפורי וגם בפועל. טיפות של מים, כאשר יורדים בתור גשם, מתאספים בפרשת המים, זורמים ומגבשים נהרות ואגמים, ולבסוף נשפכים לתוך הים המטפורי: זהו טבעם של מים.
ישנם כמה מושגים הדומים במידה מסוימת למושג דאו במסורת המערבית, כמו למשל מושג ה'דה-סיין' (Dasein) בפילוסופית הגרמנית, מתורגם בדרך כלל כ'היות' או 'קיום', אם כי יהיה מדויק יותר להגדיר את מושג הדאו בתור זה שכולל את ה'יש' ואת ה'אין' או ה'היות' ו'לא להיות'. יש מקום להשוות את דאו עם לוגוס המקורי של פילוסוף יווני הרקליטוס במסורת הודית, באחד הטקסטים המרכזיים – אדוויטה וודנטה, המקבילה של המונח דאו הוא ברהמן, חודר כל, מחלחל לכל. זהו אחד המושגים הבסיסיים שנוסח על ידי שנקרה. הרעיון של דאו שימש, וממשיך לשמש, בהצלחה את הסתגלותם של רעיונות של האסלאם לעולם הסיני; ולהפך - תפיסות סינית של העולם לתוך האידאולוגיה אסלאמית ('הדאו של האסלאם'[1]). באסלאם בכלל ובסופיזם בפרט, ניתן לראות את הרעיון של 'שביל', 'כוח' ו'מילה' שיכולים בקלות להיות תואמים את הפילוסופיה הסינית באמצעות המושג דאו.