דיאלקטיקה
דיאלקטיקה (מיוונית: διαλεκτική - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) היא מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח או החומר, או שניהם יחד. השימוש הנפוץ ביותר במילה דיאלקטיקה הוא כהתפתחות מתוך קונפליקט.
דיאלקטיקה בפילוסופיה היוונית
המונח מופיע בכתביהם של מספר פילוסופים יוונים ומיוחסות לו משמעויות שונות. בין ההוגים המרכזיים שבהם:
- הרקליטוס אשר טען לאחדות הניגודים ולזרימה מתמדת, בין היווספות להפסדות, קבע כי ההרמוניה בעולם נשמרת רק בשל המאבק הנצחי בו הוא שרוי, דבר אחר, הדיאלקטיקה מתווה את תנועת היקום - הזרימה בין הניגודים בוראת ומשמרת את היקום.
- אפלטון ראה ב'דיאלקטיקה' את השיטה הפילוסופית הנעלה ביותר. עם זאת בכתביו אין הגדרה ברורה של המונח, וזה משמש לעיתים לציון שיטת ההיסק הסוקרטית, באמצעות הפרכת היפותזות או אינדוקציה, ולעיתים לציון שיטת החלוקה של המינים לסוגים משניים (כבכתבים המאוחרים). כך או כך, נראה כי מטרתה של הדיאלקטיקה מבחינת אפלטון היא אחת: חשיפת המהויות הבלתי משתנות ומעל לכל חשיפת אידאת הטוב.
- אריסטו ראה בדיאלקטיקה שיטה בסיסית בלבד לבירור היקשים והסקת מסקנות מסברות. במחקריו חיפש אחר עקרונות כלליים של תורת ההיגיון הצורנית, אותם פיתח לתורת הוכחה המנוגדת לדיאלקטיקה.
דיאלקטיקה בכתיבה עיונית
דיאלקטיקה בכתיבה באה לידי ביטוי בכתיבת רעיון או הנחה (תזה), לאחר מכן כתיבת ביקורת (אנטי תזה) ולבסוף כתיבת המסקנה (סינתזה).
הליך זה יכול להתרחש פעם אחת בספר או במאמר, ויכול להתבצע פעמים רבות ביחס לרעיונות או הנחות שונות לאורך החיבור. כדוגמה מובהקת לסופר בעת החדשה שחיבוריו העיוניים נכתבו באופן דיאלקטי, מובא קרל פון קלאוזביץ[1].
דיאלקטיקה הגליאנית
ההוראה הנפוצה של 'דיאלקטיקה' מכוונת לתורתו של הגל.
על פי הגל, הדיאלקטיקה אינה רק שיטת היסק אלא התהליך עליו מושתתת התפתחות ההיסטוריה והיקום בכללו. הגל טען כי עולם הרוח והחומר מתפתחים בדרך של היווצרות ניגודים ויישובם[1]. לפי ההפשטה המקובלת של היינריך מוריץ כליבאוס (אנ') לתורת הגל, מדובר בתהליך משולש של מעבר מתזה לאנטי תזה, הנמצאים במאבק, עד להיווצרות סינתזה שהיא בעצם הרכב שני הקטבים. התהליך הדיאלקטי עליו מדבר הגל בכתביו, איננו תהליך משולש כפי שנוטים לייחס לו (ובאופן אירוני הוא למעשה התנגד לפורמליזם זה). הדיאלקטיקה ההגליאנית לא מתבססת על קוטביות זו של התזה והאנטי תזה. להפך – מבחינתו, שני הניגודים נמצאים זה בתוך זה, בתור חלק מתוך אחדות או שלמות כוללת המהווה את עצמה ומתפתחת כסובייקט. ניתן לראות דמיון בין הדיאלקטיקה של הרקליטוס לדיאלקטיקה של הגל בכך ששניהם תופסים את אחדות הניגודים בתור הדבר המוביל את המהלך של העולם. מעבר לכך ניתן להבין את הדמיון בין הגל להרקליטוס בתור מימוש של הדיאלקטיקה לפי שיטת הגל עצמו, כלומר, בכתיבתו על הדיאלקטיקה הוא מקיים אותה בפועל.
מרקס נטל מהגל את הרעיון הדיאלקטי, השתית אותו על ההתפתחות החברתית ופיתח ממנו את המטריאליזם הדיאלקטי. השלטון הקומוניסטי בברית המועצות אימץ את הדיאלקטיקה המרקסיסטית ובמסגרתו התפתח גם הקולנוע הדיאלקטי של אייזנשטיין, חלוץ העריכה, שפיתח את שיטת המונטאז'.
ביהדות
בקבלה היהודית, הספירות חסד, גבורה ותפארת (חג"ת) מבטאות את עיקרון ה'דיאלקטיקה' היטב בדרך היחסים שביניהן. הדבר מתבטא סביב תיאור בריאת העולם (ספר בראשית, ושלל מדרשים נלווים) שהחסד, לכעצמו לא מאפשר לקיים עולם על פיו, וכן מדת הדין גם היא לא מאפשרת את קיומו. אך הפשרה שביניהם – היא מדת הרחמים – שהיא מתוקנת לפי י"ג מדות חנינותו של הקב"ה - מתאימה לכך. הדבר מוסבר בכך שהחסד כשלעצמו הוא עוצמתי ותקיף מדי, ומנגד, הגבורה קפדנית וקנטרנית מדי. מדת הרחמים מאפשרת את הכללתו של החסד בתוך מסגרת של דין, כראוי.
מחלוקות ביהדות הם דבר נפוץ. על כך יש אמירה ידועה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל", וכן "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י"ז). אמירות אלו ועוד, מבטאות עיקרון מסוים שגם לשני צדדים סותרים של הבנה יש חלק באמת אחת גדולה, כך מסביר זאת המהר"ל מפראג בספרו דרך חיים על מסכת אבות. זה דומה לעיקרון של דיאלקטיקה הגליאנית, עד שהרב הנזיר בספרו קול הנבואה, טוען שהגל הושפע מהמהר"ל.
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק בחיבורו ״איש האמונה הבודד״ מתאר את החוויה הדיאלקטית כשואפת לשלמות בין האדם היוצר לאדם הנגאל
קישורים חיצוניים
- דיאלקטיקה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1 2 אריאל וישנה, "אל תשכחו את קלאוזביץ", השילוח גיליון 15, יוני 2019
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
