דיכאון קליני
הפרעה נפשית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דיכאון קליני (קרוי גם: דיכאון מז'ורי, הפרעת דיכאון מז'ורית; וכן בשם העברי התקני דיכאון רבא. באנגלית: Major depressive disorder או MDD) הוא הפרעה נפשית, המאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך (לפחות שבועיים) של מצב רוח ירוד, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואובדן עניין והנאה מפעילויות מהנות, חרדה, הפרעות שינה ותיאבון, חוסר מרץ, מחשבות פסימיות בדרגות שונות – עד כדי מחשבות של חוסר טעם לחיים ואובדניות, ירידה בריכוז ובזיכרון, ופגיעה משמעותית בתפקוד. לפעמים מופיע גם בהרגשה של ריקנות וחוסר רגש. אוסף תסמינים זה קיבל את שמו המקצועי, תואר וסווג כהפרעת מצב רוח במהדורה משנת 1980 של ספר האבחנות של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (ה-DSM).
אישה הסובלת מדיכאון | |
תחום | פסיכיאטריה |
---|---|
גורם | גנטיקה, גורם סביבתי |
גורמי סיכון | שימוש לרעה בסמים, מצב כרוני, היסטוריה משפחתית |
תסמינים | depressive syndrome |
טיפול |
|
קישורים ומאגרי מידע | |
eMedicine | article/286759 |
DiseasesDB | 3589 |
MeSH | D003865 |
MedlinePlus | 003213 |
OMIM | 608516 |
סיווגים | |
DSM-5 | Major Depressive Disorder 296.21-296.30 |
ICD-10 | F32, F33 |
ICD-11 | 6A70 |
אבחון דיכאון קליני מתבסס על חוויית המטופל לפי דיווחו העצמי, התנהגותו לפי דיווח קרובי משפחה או חברים, ובדיקת מצב פסיכיאטרי על ידי איש מקצוע. אין בדיקת מעבדה המאבחנת דיכאון קליני, עם זאת כאשר החולה סובל מהתסמינים במשך תקופה של שבועיים או יותר רופאים נוהגים לערוך בדיקות כדי לשלול מצבים פיזיים שעלולים לגרום לתסמינים דומים. דיכאון יכול להופיע בכל גיל, אך הזמן השכיח ביותר להופעה ראשונית של תסמיני דיכאון קליני הוא בגילאי ה-20; נשים לוקות בדיכאון פי 2 יותר מאשר גברים.[1]ברוב המקרים יש מופע נוסף בגיל מבוגר יותר.[2] דיכאון מופיע בקרב 15-20% מהאוכלוסייה. מחלה זו שכיחה כיום בקרב צעירים יותר מבעבר.[3]
דיכאון קליני הוא מצב משתק רגשית המשפיע לרעה על מגוון תחומים בחיי האדם כגון משפחה, עבודה ולימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. מהלך ההפרעה מתאפיין בתקופות דיכאוניות הנקראות התלקחויות (אפיזודות), ומשתנה ממקרים של התלקחות בודדת הנמשכת שבועות ספורים ואינה חוזרת ועד למקרים של הפרעה הקיימת כל החיים עם התלקחויות דיכאוניות חוזרות ונשנות. לאנשים מדוכאים תוחלת חיים קצרה מהממוצע, בין השאר עקב אובדנות ורגישות גבוהה יותר למחלות מסוימות כגון מחלות לב. ממחקרים על אוכלוסיית ארצות הברית עולה כי כ-3.4% מהלוקים בדיכאון קליני מתאבדים, ועד 60% מהמתאבדים סבלו מדיכאון קליני או הפרעת מצב רוח אחרת.[4] הסובלים מדיכאון עלולים להיות מתוייגים חברתית בגלל תמונת המחלה, קשיי התפקוד, האבחנה והטיפול התרופתי.
הבנת הדיכאון והגורמים לו התקדמה רבות במשך השנים, עם זאת עדיין אין ההבנה שלמה והיבטים מסוימים של הדיכאון מהווים נושא לדיון ומחקר. בין השאר הוצעו הסברים מתחום הפסיכולוגיה, פסיכו-סוציולוגיה, תורשה, אבולוציה וביולוגיה. צריכת סמים ואלכוהול עלולה לגרום או להחריף תסמיני דיכאון בטווח הארוך. טיפולים פסיכולוגיים לדיכאון מתבססים על תאוריות של האישיות, תקשורת בין-אישית ולמידה. תאוריות ביולוגיות מתמקדות בעיקר בקשר בין דיכאון למוליכים העצביים סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין, המעורבים בתקשורת בין תאי העצב, ובפעילות מערכת החיסון.