דישון מקראי
מין של יונק מדברי, אנטילופה בעלת קרניים ממשפחת הפריים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דישון מקראי (שם מדעי: Addax nasomaculatus) הוא מין יחיד בסוגו של בעל חיים ממשפחת הפריים ותת-משפחת הראמים.[2] הדישון נחשב לאנטילופה בינונית בגודלה ומותאמת היטב לחיים במדבר. הוא בולט בקרניו הארוכות והמרשימות. כיום הדישון נתון בסכנת הכחדה חמורה.[3]
דישון | |
---|---|
דישונים בחי-בר יוטבתה, ישראל | |
מצב שימור | |
סכנת הכחדה חמורה (CR) [1] | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | יונקים |
סדרה: | מכפילי פרסה |
משפחה: | פריים |
תת־משפחה: | ראמים |
סוג: | דישון |
מין: | דישון מקראי |
שם מדעי | |
Addax nasomaculatus בלנוויל, 1816 | |
תחום תפוצה | |
מצבם של הדישונים כיום | |
הדישון בולט בקרניו המרשימות, המגיעות לאורך של למעלה מ-70 ס"מ ועד ל-110 ס"מ ובעלות 2–3 פיתולים בממוצע. הדישון הוא בעל חיים בגודל בינוני, אורכו נע בין 120 ל-130 ס"מ ומשקלו בין 60 ל-125 ק"ג. הזכר גדול מהנקבה. הוא מותאם ביותר לחיים בתנאי מדבר קיצוניים: אורח חייו הלילי ופרוותו הבהירה (בקיץ צבעה לבן, בחורף צבעה חום בהיר) מגינים עליו מפני קרינת השמש, פרסותיו העבות עוזרות לו ללכת על חולות, הוא ניזון ממגוון רב של צמחי מדבר ומסוגל להתקיים תקופות ארוכות ללא שתיית מים. הדישון הוא חיה חברתית, והוא חי בעדרים המונים בין 2 ל-20 פרטים. הרבייה נעשית במשך כל השנה וההיריון נמשך כ-9 חודשים.[2]
תפוצתו של הדישון היא מדבר סהרה, מהסהרה המערבית ומאוריטניה עד מצרים וסודאן. בעבר התקיים גם בארץ ישראל: באזור ים המלח ניתן היה למצוא את הדישון עד סוף המאה ה-19.[4] כיום ניתן למצוא דישונים בישראל בשמורת חי-בר יטבתה, בספארי ברמת גן, בגן החיות התנ"כי בירושלים, בגן הזואולוגי בבאר שבע, בגן הבוטני-זואולוגי בנהריה, בעמק התכלת בצפת ובפארק לכיש באשדוד. בחי-בר יטבתה בערבה ובספארי ברמת גן הוקמו גרעיני רבייה על מנת להציל את הדישון מהכחדה ולהשיבו בהדרגה לטבע.