האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
האמנה הבין־לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (באנגלית: International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights) הוא הסכם בין־לאומי שאימצה מליאת האומות המאוחדות בשנת 1966 ונכנס לתוקף בשנת 1976. האמנה מחייבת את המדינות שהן צד לה לפעול למימוש מלא של הזכויות המוגנות בה כולל הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, לחינוך ולתנאי מחיה הולמים. ישראל אשררה את האמנה ב-1991 והאמנה נכנסה לתוקף לגביה בתחילת 1992.[1]
הפיקוח על יישום האמנה מופקד בידי הוועדה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות (Committee on Economic, Social and Cultural Rights).
שורשי האמנה בתהליך שהביא להכרזה בדבר זכויות אדם. כבר בוועידת סן פרנסיסקו (שהובילה לייסוד ארגון האומות המאוחדות) בשנת 1945 הוצעה "הצהרה בדבר זכויותיו היסודיות של האדם" ומשימת הניסוח הוטלה על הוועידה לכלכלה וחברה. בשלבים מוקדמים של הכנת המסמך הוא פוצל להצהרה הקובעת עקרונות כלליים שנקבעו בהכרזה בדבר זכויות האדם שפורסמה בשנת 1948 ולחלק הכולל התחייבויות מוגדרות מצד המדינות. ניסוח מסמכי ההתחייבויות נמשך זמן רב בשל חילוקי דעות בין המדינות. בהתדיינות זו פוצל מסמך ההתחייבויות לזכויות "שליליות" (איסורים והגבלות על פעולות שלטוניות הפגיעות בחירויות) שסוכמו באמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות לבין זכויות חיוביות (המחייבות המדינה לפעולה) באמנה בדבר זכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות.
האמנה כוללת מבוא ו-31 סעיפים המחולקים ל-5 חלקים.