הארון א-רשיד
חליפ'ה עבאסי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הַאר֫וּן א-רַּשִׁ֫יד (בערבית: هَارُون الرَّشِيد, 17 במרץ 766 – 24 במרץ 809) היה הח'ליפה העבאסי החמישי (לפניו שלט אחיו אל-האדי, ואחריו שלט בנו אל-אמין). תקופת שלטונו (786–809) נחשבת לעידן של שגשוג בשדות התרבות, המדע והדת באימפריה המוסלמית. מוזיקה, ספרות ואמנות פרחו תחתיו, וכל זה זיכה את תקופתו בכינוי 'תור הזהב העבאסי'.
לידה |
17 במרץ 766 ריי, איראן | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
24 במרץ 809 (בגיל 43) טוס, איראן | ||||||
מקום קבורה | Harun ِal-Rashid Mausoleum | ||||||
בן או בת זוג |
זובאידה בת ג'עפר Maridah bint Shabib מראג'ל | ||||||
שושלת עבאס | |||||||
| |||||||
| |||||||
חייו וחיי החצר שלו נתנו השראה לסיפורים, חלקם בדיוניים. הרבה מסיפורי אלף לילה ולילה מגוללים את מעשיו. על פי אחד הסיפורים המפורסמים, היה הח'ליפה יוצא מארמונו בבגדים פשוטים בבקשו לשמוע את הנעשה ברחוב ולהקשיב לרחשי העם – סיפור הנותן השראה לשליטים מוסלמים רבים עד עצם היום הזה.
את רוב כוחו כינס א-רשיד סביב הברמכים, אשר ריכזו את כוחם בבגדאד. הם היו משרתי הארמון, ותפקידם המקורי היה לגייס מיסים והכנסות למדינה. החלטותיו של א-רשיד הושפעו ממשפחתו ובעיקר מאימו. לאחר מותה, הושפע מזוביידה (אנ') – אחת מנשותיו, מהמשפחה העבאסית. הוא בחר בבנהּ, אל-אמין, ליורשו.
תקופת שלטונו נחשבת בדרך כלל לשיא בשושלת בית עבאס, אם כי כבר בזמנו החלו הסימנים הראשונים לשקיעתה. במערב, צפון אפריקה וספרד, נעשו כמעט עצמאיות תחת שלטון אמירים משלהן, שהכירו בסמכות העבאסים הכרה סמלית בלבד. במזרח התפורר שלטונו של א-רשיד על האיראנים[1]. המחקר המודרני גורס כי תפיסת תקופת שלטונו של א-רשיד כתור הזהב נובעת בחלקה מן המאורעות הקשים שאירעו בעשורים שלאחר מותו, והובילו להיצרבו בתודעה כח'ליף האחרון שהחזיק בשליטה בפועל על כלל ארצות האסלאם.
שש שנים לפני שנפטר, בעלותו לרגל למכה, ביקש להסדיר את שאלת הירושה שלו והכריז על בנו הבכור כעל יורשו. עוד קבע שבנו הצעיר ישלוט על מחוז מרו, בירת ח'וראסאן, וכי תהיה לו שם אוטונומיה. ואולם לאחר מותו הדבר לא יצא לפועל, מה שהביא למלחמת האחים (פתנה) בין בנו הבכור אל-אמין והצעיר אל-מאמון, ובסופו של דבר להתפוררות השלטון המרכזי של האימפריה העבאסית.
בשנת 807 גזר על כל היהודים במעמד ד'ימי לחבוש כובע מיוחד שנועד להבדילם מהאוכלוסייה המוסלמית.
על שמו נקראו רחובות בירושלים, חיפה, עזה וערים נוספות. בהיותו גיבור תרבות, הוא מופיע ביצירות רבות ובהן "סיפורי ערביה", "סיפורי אלף לילה ולילה" והפואמה האוטוביוגרפית שחיבר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, The Gift of Harun Al-Raschid, משנת 1923.