הזירה הימית במלחמת ששת הימים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הודעת מצרים ב-23 במאי 1967 על סגירת מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים וכלי שיט המפליגים לישראל,[1] הייתה אחת מהעילות המרכזיות לפרוץ מלחמת ששת הימים. אולם במהלך המלחמה עצמה לא היו עימותים משמעותיים בזירה הימית בין הצדדים היריבים.
רכב תת-מימי חזיר ששימש לתקיפת פורט סעיד 5/6 יוני 1967 | |||||||||||||||||||||
מלחמה: מלחמת ששת הימים | |||||||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 17 במאי 1967 – 14 ביולי 1967 (8 שבועות ו־3 ימים) | ||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב לפני | הזירה הימית במלחמת סיני | ||||||||||||||||||||
קרב אחרי | הזירה הימית במלחמת ההתשה | ||||||||||||||||||||
מקום | הים התיכון, הים האדום | ||||||||||||||||||||
תוצאה |
ישראל שמרה על שיט חופשי בים התיכון נמנעה תקיפת חופי ישראל חודש המעבר לכלי שיט ישראליים והמפליגים לישראל דרך מצרי טיראן תעלת סואץ נחסמה לשיט | ||||||||||||||||||||
|
למרות הנחיתות הכמותית והטכנולוגית של חיל הים הישראלי מול חיל הים המצרי וחיל הים הסורי, הוא הצליח לשמור על חופש השיט לישראל בים התיכון ואף ליטול לידיו את היוזמה. חיל הים הישראלי יזם מספר פעולות התקפיות נגד נמלים במצרים ובסוריה. על אף שפעולות אלו לא נחלו הצלחה, ומספר לוחמים של חיל הים אף נפלו בשבי האויב במהלכן, הם גרמו לחילות הים הערביים להתמקד במגננה ולשמור על גישה פסיבית במהלך המלחמה כולה.
אירוע משמעותי, שהתרחש בזירה הימית במהלך המלחמה, היה תקרית ליברטי, במסגרתה תקפה ישראל אוניית ביון אמריקאית, עקב טעות בזיהוי. במסגרת תקרית זו נהרגו 34 מלחים וקצינים אמריקאים ונפצעו 172.
בעקבות המלחמה התארכו קווי החוף שבשליטת ישראל ונפתחו מצרי טיראן לשיט ישראלי. כתוצאה מהחלטת נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לסגור לאחר המלחמה את תעלת סואץ לתנועת כלי שיט[דרוש מקור] (החלטה שבוטלה רק ב-1975), הפכה ישראל לגשר יבשתי בין הימים.
חיל הים הישראלי
מלחמת ששת הימים פרצה בתקופה בעייתית מאוד מבחינת חיל הים הישראלי. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 התבסס חיל הים על משחתות וטרפדות, אוניות מלחמה מימי מלחמת העולם השנייה ומהעשור שלאחריה. כלי הנשק העיקריים של ספינות אלה היו תותחים וטורפדו. כלי שיט אלו הלכו והתיישנו, היו איטיים יחסית ובנחיתות טכנולוגית מול האויב. בתחילת שנות ה-60 החל חיל הים באפיון, תכנון וביצוע תהליך התחדשות מקיף, שעיקרו היה במעבר להתבססות על ספינות סער - ספינות טילים קטנות בהרבה מן המשחתות, זריזות ומהירות, בעלות מכשור אלקטרוני מתקדם, שהחימוש העיקרי שלהן הוא טילי ים-ים. עם פרוץ המלחמה היו ספינות הטילים המתוכננות בשלבי בנייה במספנות מחוץ לישראל, וחיל הים היה מבוסס עדיין על משחתות מיושנות, ונמצא בשפל כמותי ובנחיתות טכנולוגית לעומת כלי השיט שהפעיל האויב. התחום היחיד בו ניתן היה לדעת פיקוד חיל הים להגיע להישגים בקרב, היה תחום הלוחמה הזעירה: אנשי צפרדע וסירות נפץ.
בים התיכון היה על חיל הים הישראלי להתמודד מול חיל הים הסורי בצפון וחיל הים המצרי בדרום. בים סוף התמודד חיל הים הישראלי מול חיל הים המצרי בלבד. משמר החופים הירדני בעקבה נמנע מפעילות עוינת גם במהלך הלחימה בין ישראל לירדן בגדה המערבית. ליתר מדינות ערב לא היה צי בעל יכולת לסכן את חופי ישראל.
חיל הים המצרי
עיקר כוחו של הצי המצרי התרכז בנמל אלכסנדריה, בו היו גם מפקדת הצי ומתקני התחזוקה שלו. הנמל השני בגודלו במצרים היה נמל פורט סעיד, אך בו לא החזיקו המצרים יחידות צי גדולות דרך קבע, אלא השתמשו בו בעיקר כבסיס מעבר לים סוף. למרות זאת הייתה חשיבותו המבצעית של נמל זה רבה, בהיותו בסיס יציאה לעבר חופי ישראל: בשל המרחק הגדול מאלכסנדריה לחיפה, כ-400 קילומטר, היה על ספינות הטילים והטרפדות של חיל הים המצרי לתדלק בפורט סעיד כדי לפעול ביעילות מול חופי ישראל.
בזירת ים סוף התארגן חיל הים המצרי בשני בסיסים: בנמל סואץ ובמעגן ע'רדקה. נמל ערד'קה היה הקרוב ביותר למצרי טיראן ומצרי יובל, המצרים בין ים סוף ומפרץ סואץ, ואיפשר שליטה עליהם. בנוסף לבסיסי הקבע היו לחיל הים המצרי מעגנים נוספים, בהם עדביה במפרץ סואץ, שארם א-שייח' בסיני, ספאגה וראס בנאס בים סוף. יתרון נוסף שעמד לרשות חיל הים המצרי היה היכולת להעביר ולהחליף כלי שיט בין שתי הזירות, זירת ים סוף וזירת הים התיכון, באמצעות הפלגה בתעלת סואץ. יתרון זה התבטל במהלך המלחמה לאחר סגירת התעלה בפקודת נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
חיל הים הסורי
בסיסו העיקרי של חיל הים הסורי היה במעגן מינת אל-ביידה, בצפון סוריה. בנוסף נהגו הסורים לפרוס כלי שיט בנמל לטקיה, במעגן בניאס, ובנמל טרטוס. זה האחרון היה עדיין בשלבי בנייה, והיה בו רציף אחד שכבר שימש לעגינת כלי שיט, אם כי הנמל טרם נפתח לאוניות אזרחיות. בנמל בניאס היה מסוף הדלק של צינור הנפט מכירכוכ שהיה בבעלות חברה אמריקאית. המסוף כלל מקשרי מצופים למכליות, מעגן לגוררות וסירות שירותים.
פעילות הצי הסורי - חיל הים הסורי כמו שאר הכוחות הסוריים הופתע מפריצת המלחמה. עם תחילת המלחמה הועלתה הכוננות בחיל הים והסורים פרסו את ספינות הטילים והטורפדו מבסיס הצי במינת אל-ביידה לנמל לטקיה טרטוס והאי ארווד. המקשות זרעו מוקשים בקרבת החוף הדרומי מקומות שלפי הערכתם עלולים לשמש להנחתת כוחות מהים. חיל הים הגביר תצפיות וקיים סיורים לאורך החוף. ופרש את מחסניו ומפקדותיו למקומות מסתור.
הסורים לא קיבלו מידע בזמן אמת על ניסיונות הישראליים לפגוע בנמלים. להערכתם פעל הצי הסורי בהצלחה כדי להגן על התנועה הימית לסוריה שכללה הובלת אספקה צבאית. גם תנועת המכליות למסוף הנפט בבניאס לא הופרעה.[2]
הצי הסובייטי בים התיכון
מאז משבר הטילים בקובה נמצא הצי הסובייטי בתהליך בנייה והתרחבות, לאחר שההנהגה הסובייטית נוכחה בחוסר יכולתה להשפיע במרחק מגבולותיה. על הצי, שמשימתו המסורתית הייתה הגנת החוף, הוטלה המשימה להקים צי שישייט בכל הימים.[3] במאי 1965, במפגש הצי הצפוני, הכריז מפקד הצי, אדמירל סרגיי גורשקוב, על הצורך להציב יחידות צי סובייטי באופן קבוע בים התיכון, כמשקל נגד לצי השישי האמריקני. ואכן, החל מ-1966 החל הצי הסובייטי להפעיל בים התיכון צוללות גרעיניות, אוניות שטח, סיירות, משחתות וכלי שיט קטנים יותר, אם כי מספר כלי השיט של הצי הסובייטי היה קטן מזה של אוניות הצי השישי, ורמתם הייתה נחותה. האספקה לאניות הצי נעשתה בלב ים, מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינות לחופי הים התיכון, והתבצעה באזורים שונים: בים האגאי ליד קיתרה, ליד כרתים, בים אלבוראן (חלקו המערבי של הים התיכון, בין ספרד לצפון אפריקה), מפרץ גבס ומפרץ חממת (ליד תוניסיה), ואתרים אחרים. במקביל החלו הסובייטים במגעים שנועדו לאפשר להם שימוש בנמלי ארצות ערב. במקביל לכניסת הצי החלו גם טייסות מפציצים ארוכי טווח מדגם טופולב Tu-95 לסייר בים התיכון.
בתחילת 1967 הוקמה לכוחות אלה מסגרת שנקראה השייטת החמישית. באפריל אותה שנה הצטרפה לכוח הצוללת K-131, צוללת טילי שיוט מהדגם שכונה על ידי הסובייטים "פרויקט 675", ובנאט"ו כונה Echo II. הצוללת הצליחה לעבור בחשאי במצר גיברלטר, והייתה תוספת חשובה לשייטת. קיום הכוח הימי בים התיכון נסך ביטחון בהנהגה הסובייטית. בכנס מדינות ברית ורשה, שהתקיים ב-24 באפריל בקרלובי וארי, צ'כוסלובקיה, הציע ליאוניד ברז'נייב לעשות את הים התיכון למקום של שלום על ידי פינוי הצי השישי והשייטת הסובייטית. הייתה זו הפעם הראשונה שנעשה שימוש בצי הסובייטי ככלי להשגת מטרות מדיניות של ברית המועצות.
הצי השישי של ארצות הברית
עצמתו של הצי השישי של ארצות הברית בים התיכון הייתה גדולה ונוכחותו שימשה כמכשיר להשפעה מדינית של ארצות הברית באזור. בסיסי הצי השישי היו ברוטה שבספרד, בנאפולי שבאיטליה ובמפרץ סודה באי כרתים. אוניות הצי קיימו ביקורים סדירים בנמלי מדינות הים התיכון.
הצי השישי כלל בדרך כלל שתי קבוצות לחימה שבמרכז כל אחת מהן נושאת מטוסים: אמריקה (CV-66) וסרטוגה (CV-60). קבוצות הלחימה כללו שתי סיירות טילים, גאלווסטון (CL-93) וליטל רוק (CL-92), שהייתה אונית הדגל; 10 משחתות, 4 פריגטות ו-4 צוללות, אחת מהן גרעינית. כוח הנחיתה של הצי כלל שלוש נושאות גייסות, שתי נחתות מבדוק ושתי נחתות טנקים.
הצי המלכותי הבריטי
נושאת המטוסים אה"מ הרמס (R12) ואיתה שש פריגטות ושולות מוקשים נמצאו בנמל עדן, ולא לקחו חלק במלחמה. נושאת המטוסים אה"מ ויקטוריוס (R38) הייתה בנמל ולטה במלטה עם כעשרה כלי שיט, אך גם היא לא יצאה מהנמל בעת המלחמה.
גורמי המודיעין בחיל הים הישראלי לא חזו קרבות בשנים הקרובות, למרות זאת הכין חיל הים תוכניות למלחמה בסד"כ הקיים (טרפדות ומשחתות) כנגד משחתות וספינות טילים מצריות. בין היתר נערכה סדרת תרגילים טקטיים במתקן הדימוי הטקטי של הצי המלכותי הבריטי במלטה. לסדרה זו, שנמשכה שבוע, נשלחו כל מפקדי כלי השיט בחיל הים. במהלך הסדרה הזינו הבריטים את נתוני אמצעי הלחימה של שני הצדדים. טרפדות נעו מלפנים כנגד ספינות הטילים כאשר המשחתות מתרחקת מחוץ לטווח מכ"ם. כאשר החלו התרגולים הוברר כי כאשר המשחתות לא התרחקו מטווח הטילים והסתערו יחד עם הטרפדות הן נפגעו והוטבעו (תרגילית). הטרפדות שהסתערו עם טורפדו נגד משחתות הסקורי המצריות הוטבעו לפני שהגיעו לטווח ירי טורפדו. האימון המחיש את הנחיתות הקרבית של חיל הים הישראלי.
תקופת הכוננות לקראת המלחמה נוצלה על ידי חלק מהיחידות לאימונים והגברת כשירות. שררה אווירת פעילות ורצון לתרום להבסת האויב בכל דרך אפשרית. האווירה של "נעשה ונשמע" גרמה לשינויים ותוספות במשימות ויצירת אמצעים מאולתרים. חילופי הכוחות לא איפשרו הכנה נאותה. עקב הצורך בחשאיות לא התקיימו תהליכי חשיבה משותפים עם יחידות אחרות.
הערכת האיום המצרי בזירה הימית לקראת המלחמה כללה בים התיכון:
- הפגזת חופי המדינה בתותחי משחתות או בירי טילים, תוך חדירת מערך ההתרעה בלילה.
- מארבי צוללות מול נמלי ישראל ופגיעה בטורפדו בכלי שיט צבאיים או אזרחיים.
- הנחתת כוחות פשיטה בחופי ישראל.
- התנכלות לשיט אל ישראל וממנה באגן המזרחי של הים התיכון. ישראל תלויה בנתיבי שיט פתוחים, אך הערכות למלחמה קצרה ראו בהפסקת השיט סכנה מצומצמת.
בגזרת ים סוף העריך חיל הים הישראלי דרכי הפעולה האפשריות למצרים:
- חסימה ימית של אזור מצרי טיראן כהשלמה לחסימה היבשתית של התותחים בראס נצרני.
- שליטה ימית במפרץ אילת כסיוע לפעילות כוחות הקרקע.
- הפגזת העיר אילת ומתקני הנמל והדלק.[4]
הערכת דרך הפעולה של חיל הים הסורי הייתה מתקפת טילים על נמל חיפה ואזור החוף הצפוני של ישראל. כן היה חשש מהתבססות כלי שיט מצריים במעגנים הסוריים.
משימות חיל הים הישראלי
המטה הכללי הישראלי היה מודע ליכולות המוגבלות של חיל הים באותה עת. לכן לא ציפה מחיל הים לפתוח חזית נוספת בזירה הימית, וייעד לו את המשימות הבאות:
- איגוף דרך הים - הנחתת כוחות מהים בגזרת אל עריש כסיוע להתקדמות אוגדת טל בצפון חצי האי סיני.
- הונאה - לחזק אצל הפיקוד המצרי את ההערכה שצה"ל מתכנן לכבוש את שארם א-שייח' במבצע משולב, במטרה לגרום לריתוק כוחות יבשה ואוויר מצריים לגזרה הזאת.
- אבטחת חופי המדינה - הגנת החופים בזירת ים סוף ובזירת הים התיכון מפני תקיפות של אוניות שטח (הפגזה מהים) ופעילות צוללות אויב.
למפקד חיל הים, שלמה אראל, היה ברור כי לא ניתן יהיה להסתיר העברת כוחות קרקע לאל עריש בדרך הים על ידי נחתות שיצאו מנמל אשדוד, ושחיל הים המצרי ינסה למנוע מהלך כזה. אולם על אף הפער האיכותי והכמותי הגדול בין הכוח שעמד לרשותו לבין המצרים, הוא קיבל את המשימה ונערך ללחימה בגזרת פורט סעיד.
משימת אבטחת שיט חופשי לישראל וממנה לא הוטלה על חיל הים, בזירת הים התיכון מתוך הנחה שהמלחמה תהיה קצרה ולא יהיה בכך צורך, ובזירת ים סוף מתוך הערכה שחיל הים לא יוכל לפרוץ את המצור הימי המצרי באמצעות כוחות ימיים בלבד.
משימת תקיפת נמלי סוריה שתוכננה במסגרת המאבק נגד תעלת ההטיה, ושחיל הים היה ערוך בכוננות לביצועה זה מספר חודשים, לא נדרשה והכוננות בוטלה, אולם התפישה שניתן לתקוף בו זמנית את כל הנמלים של האויב נשארה בעינה. וחיל הים הכין תוכנית למתקפה חשאית על כל נמלי מצרים וסוריה בים התיכון. המטה הכללי הישראלי ושר הביטחון משה דיין לא ראו צורך בביצוע התוכנית, אך מפקד חיל הים הסביר, שדווקא ההצלחה הצפויה של המבצעים המתוכננים בזירה היבשתית והאווירית, עלולה לגרום למצרים לסוריה לרכז מאמץ בזירה הימית, במטרה לחסום את נתיבי השיט לישראל ולהפגיז בטילים ארוכי טווח את חופיה, ולכן יש צורך במתקפת מנע, כדי לפגוע ביכולות הימיות של האויב. דיין לא קיבל את טיעוניו, אך הסכים להעלות את הנושא להכרעת ראש הממשלה, לוי אשכול.
האלוף אראל הציג בפני ראש הממשלה את הצורך לפגוע באויב בנמליו, כחלק מביצוע המשימה של הגנת חופי ישראל. אשכול אישר באופן עקרוני את ביצוע הפעולות המתוכננות של חיל הים.[5] האישור ניתן לכך שיש לראות בכלי שיט של האויב בתוך הנמלים שלהם יעד לתקיפה. שיטת התקיפה של כל נמל, פרישׂת הכוחות לתקיפת יעדים רבים בו זמנית, ועיתויה של הפעולה נקבעו על ידי מפקדת חיל הים.
פיקוד, שליטה ונוהל קרב
מוצב הפיקוד הימי, ממנו נשלטו הכוחות בים, ומפקדת חיל הים נמצאו באזור סטלה מאריס בחיפה. משרדי המטה הכללי ומוצב הפיקוד העליון נמצאו בקריה בתל אביב. מפקד חיל הים, שלמה אראל, נדרש להמצא גם בתל אביב וגם בחיפה. ראש מחלקת ים, יצחק רהב, ניהל את פעולות חיל הים באופן קבוע בחיפה. צוות קבוע של חיל הים בראשות שבתאי לוי נמצא בתל אביב. פיזור המפקדים בין שתי מפקדות פגע בניהול.[6]
האלוף אראל הוזעק מחוץ לישראל ב-19 במאי וקיבל את תוכניות המלחמה כפי שנערכו על ידי יצחק רהב. דב שפיר חזר לפקד על שייטת 13, לאחר שבמהלך הכוננות שב מלימודים מחוץ לישראל. אל"ם בנימין תלם הוחזר מצרפת, שם נמצא במשלחת קליטת ספינות הסער, וקיבל לפיקודו את המשחתת אח"י יפו ואת הפיקוד על פעולת פורט סעיד. מפקד שייטת המשחתות, אל"ם נפתלי רוזן, קיבל אחריות על מבצע הנחיתה וקבע את מטהו באח"י נגה (ק-22).
בהפעלת צוללים וצוללות, המרחקים הגדולים בין מרכיבי הכוח כמו גם הצורך לשמור על דממת אלחוט, יוצרים תקופות ארוכות של חוסר קשר בין המבצעים במהלך הפעולה. גם כאשר קיימת אפשרות לקשר, נעשה בו שימוש מוגבל, כדי לא לאפשר איכון על ידי האויב. מצב זה של חוסר קשר אינו מקובל בחילות האחרים בצה"ל ויוצר מתח רב במפקדות. במבצעי קומנדו ימי קיים עקרון של הצבת מקצוען, בצמוד למקבל ההחלטות, במוצב הפיקוד של כל מבצע. היו אלה יוסף דרור - מינת אל-ביידה, זאב אריאל - בניאס, יוחאי בן-נון - טרטוס, ואברהם דרור - אלכסנדריה. מפקד שייטת 13, סא"ל דב שפיר נמצא יחד עם ראש מחלקת ים, אל"ם יצחק רהב, במפקדת חיל הים.
מבצעי קומנדו ימי תוכננו לכל נמל סורי או מצרי והשתנו במהלך ימי הכוננות. לבסוף הופעלו הכוחות בלילה הראשון בשישה מוקדים בו זמנית. נוהל הקרב לפעולות האלה לא היה ברמה הנדרשת להצלחה.[7]
מפקדי צה"ל במבצעים הימיים במלחמת ששת הימים | |||||
---|---|---|---|---|---|
תפקיד | שם | אירוע / ציון לשבח | תמונה | ||
שר הביטחון | משה דיין | ||||
הרמטכ"ל | רב-אלוף יצחק רבין | ||||
סגן הרמטכ"ל | אלוף חיים בר-לב | ||||
ראש אגף המבצעים | אלוף עזר ויצמן | ||||
מפקד חיל הים | אלוף שלמה אראל | ||||
ראש מחלקת ים | אלוף-משנה יצחק רהב | תקרית ליברטי | |||
מפקד שייטת המשחתות | אלוף-משנה נפתלי רוזן | מפקד מבצע הנחיתה על אח"י נגה. המבצע בוטל | |||
מפקד פעולת פורט סעיד | אלוף-משנה בנימין תלם | על אח"י יפו | |||
מפקד המשחתת אח"י אילת | סגן-אלוף יצחק שושן | תקיפת צוללת | |||
מפקד המשחתת אח"י יפו (ק-42) | סגן-אלוף יצחק קט | ||||
מפקד המשחתת אח"י חיפה | סגן-אלוף יהודה בן-צור | תקיפת צוללת | |||
מפקד שייטת הצוללות | סא"ל הדר קמחי | ||||
מפקד הצוללת אח"י תנין | רס"ן אברהם דרור | פעולת אלכסנדריה, אות המופת | |||
מפקד הצוללת אח"י לויתן | רס"ן זאב אלמוג (אברוצקי) | בהפלגה לישראל | |||
מפקד הצוללת אח"י רהב | רס"ן מיכאל ברקאי | בלא כושר צלילה הופעלה ככלי שיט נגד צוללות. | |||
מפקד פלגת הטרפדות 914 | סא"ל משה אורן | ||||
מפקד כוח טרפדות (סמפל"ג 914) | סרן אלי רהב | הוחזר מאשדוד לחוף הסורי | |||
מפקדי הטרפדות | רמי רפאלי, אריה רונה, רפי אפל, גיל קרן וחיים גבע | ||||
מפקד שייטת 13 | סא"ל דב שפיר | ||||
מפקד כוח צוללים (שייטת 13) | סרן איתן ליפשיץ | פעולת אלכסנדריה, רקע אדום | |||
מפקד כח שייטת 13 | רס"ן זאב אלמוג | פעולת פורט סעיד, רקע אדום | [hebrew 1] | ||
מפקדי צוללים (שייטת 13) | סרן יצחק שמיר וסרן דב בר | פעולת פורט סעיד, רקע אדום | |||
מפקד פעולת מינת-אל ביידה | סא"ל (מיל') יוסף דרור סגנו צבי גבעתי | בסד"ג "גלים" | |||
מפקד כוח שייטת 13 במינת אל-ביידה | סרן חנוך מנור | הגיע ליעד באיחור והחליט לדחות למחרת | |||
מפקד אח"י נגה ופעולת בניאס | רס"ן זאב אריאל | פעולת בניאס ומפגש טרפדות סוריות | [8] | ||
מפקד כוח שייטת 13 בבניאס | רס"ן אמנון בן-ציון | פעולת בניאס | |||
מפקד פעולת טרטוס | אלוף יוחאי בן-נון וסגנו סא"ל אהרון בן-יוסף | בסד"ג שקמונה, הפעולה נדחתה למחרת ובוטלה | |||
מפקד כח שייטת 13 בטרטוס | סרן פז עמנואל | הפעולה נדחתה למחרת ובוטלה | |||
מפקד בסיס חיפה | אלוף-משנה יצחק גזית | ||||
מפקד כוח השיטור הימי | רפ"ק צבי שליט | [hebrew 2] | |||
מפקד אח"י מבטח | רס"ן מייק גל | בניסויי ים בנמל שרבורג | |||
מפקד זירת ים סוף | סא"ל מנשה ליפשיץ | שהוחלף בתקופת ההמתנה על ידי בוצר. | |||
מפקד זירת ים סוף | אל"ם אברהם בוצר | תפישת מעגן שארם א-שייח' | |||
מפקד פלגת תותחים נגד מטוסים | סגן מיל' אברהם לוכסמבורג | שנפרשה בנמל אילת לקראת מלחמת ששת הימים. | |||
מפקד יחידת שייטת 13 בזירת ים סוף | סרן שאול זיו | ||||
מפקד שייטת הנחתות | רב-סרן ברוך ברושי | ||||
ראש מחלקת מודיעין (רמד"ן) | אל"ם ראובן אשכנזי | ||||
ראש מחלקת ציוד (רמצ"ד) | אל"ם יעקב שפי | ||||
ראש מחלקת כוח אדם (רמכ"א) | אל"ם יואב יסעור | ||||
מפקד יחידת קשר וגילוי | רס"ן אלי תמיר | ||||
ראש ענף תכנון מבצעי | רס"ן דב רם, | [9] | |||
קצין תכנון מבצעי | אלכס דרורי | הצטרף למשחתת אח"י יפו לפעולת פורט סעיד | |||
נציג ח"י במוצב הפיקוד העליון | סא"ל שבתאי לוי | ||||
מפקד תורן במוצב הפיקוד הימי | רס"ן רמי לונץ | ||||
גלריה
- קד"ם מפקד חיל הים 28 במאי 1967.[hebrew 3]
- על סיפון טרפדת בנמל חיפה בתקופת הכוננות למלחמה.[hebrew 4]
- מפקד חיל הים שלמה אראל מברך את מפקד אח"י לויתן (צ-75), זאב אלמוג (אברוצקי) בהגעת אח"י לויתן (צ-75) לנמל חיפה.
- לוחמי שייטת 13 חנוך מנור דוד עזר ועמנואל פז.
חסימת השיט לאילת
התנועה אל נמל אילת וממנו עוברת במצרי טיראן המצויים בתחום המים הטריטוריאליים של מצרים וסעודיה שהחכירה את האיים למצרים. לפי החוק הימי המצרים הם בינלאומיים והתנועה בהם חופשית. חסימתם בשנת 1956 הייתה עילה למלחמת סיני. נסיגת צה"ל מסיני ומעזה נעשתה רק לאחר קבלת ערבויות בכתב בדבר חופש השיט במפרץ אילת מנשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, לראש הממשלה הישראלי דוד בן-גוריון, ב-20 בפברואר 1957.
נמל אילת שימש מוצא לכיוון המזרח. בשנת 1965 הסתיימה בניית הנמל החדש ובשנת 1966 - בניית מזח הדלק. היצוא דרך נמל אילת, בנוסף לפוספטים, היה ביטחוני, בעיקר לאיראן. תעשיית המכוניות היפנית נכנעה לחרם הערבי ומכוניות עדיין יובאו מאירופה לנמל חיפה. הדלק לישראל הגיע ברובו מדרום אמריקה לנמל חיפה. למעגן הדלק באילת הגיעו מכליות נפט מאיראן. על הקו שייטו המכליות PATRIA של חברת צים, SAMSON של חברת אל-ים ו-SIRIS של חברת אייזיק וולפסון, שלושתן בדגל ליבריה. צינור בקוטר 16 אינץ' הוביל את הדלק למרכז הארץ.[hebrew 5] חסימת השיט לאילת כשלעצמה לא היוותה נזק אסטרטגי או כלכלי רב, אך הזלזול באינטרס הישראלי סימן את אובדן כושר ההרתעה בעיני מדינות ערב.
כניסת הצבא המצרי לסיני החלה ב-18 במאי, וחסימת מצרי טיראן לשיט לישראל וממנה הוכרזה על ידי נאצר ב-23 במאי. ישראל ראתה בפעולה זו הכרזת מלחמה עליה. ספינת הדיג "ניצן", שעבדה בדרך כלל באריתריאה, יצאה לדרכה ב-22 במאי. בקרבת המצרים קיבלה הוראה להתעכב. בהוראת הרמטכ"ל יצחק רבין המשיכה בדרכה ועברה ללא עיכוב מצד מצרים. ב-23 במאי התקבלה ידיעה שהמצרים החלו בפעילות מיקוש במעבר גרפטון בים סוף. הידיעה לא אומתה.
ב-24 במאי חוזק אזור שארם א-שייח' והוצבו בו ארבעה תותחים 130 מ"מ ואנשי צפרדע של חיל הים המצרי. למצרים הייתה שליטה מלאה באזור אכיפת החסימה, משום שהמעבר במצרי טיראן היה בטווח תותחי החוף של ראס נצרני. בנוסף לחסימה היבשתית נשלח כוח ימי גדול שערך סיורים באזור המצרים ונכנס גם לתוך מפרץ אילת. מטרתו של נאצר בהצבת הכוח הייתה להרתיע את ציי המערב, בעיקר ארצות הברית ואנגליה, מלהתערב בנעשה.
כדי להדגיש את החסימה פרסמו עיתוני מצרים כי ב-30 במאי הורחקה מכלית אמריקנית תחת דגל ליבריה ממצרי טיראן, לאחר שספינת סיור מצרית ירתה יריית אזהרה מעבר לחרטומה. בוושינגטון ובשגרירות האמריקנית בקהיר אמרו שהם לא יודעים על הימצאה של ספינה אמריקנית באזור. הייתה זו מעין לוחמה פסיכולוגית מצד המצרים. בשעות הבוקר של 31 במאי, במרכז מפרץ אילת (בין דהב לוואסט), עצרה המשחתת "אל-פאתח" אניית סוחר דנית שהייתה בדרכה מעקבה לג'דה והיא הוחזרה כלעומת שבאה. מאוחר יותר קיבלו כלי השיט המצרים הוראות לתת אפשרות למעבר לתנועה בינלאומית ולאכוף את המצור רק לגבי התנועה לאילת ואניות ישראליות בלבד.
בפגישה שנערכה ב-1 ביוני אמר גמאל עבד אל נאצר לשגריר הסובייטי בקהיר, פוזידייב, כי הנחה את משמר החופים בשארם א-שייח' וספינות חיל הים המצרי לא לעצור לבדיקה ספינות צבאיות זרות העוברות דרך מצרי טיראן. נאצר הוסיף כי גם אם אוניית מלחמה אמריקנית או בריטית תפתח באש על העמדות בחוף, התותחנים קיבלו הוראה לא לענות באש. נאצר אמר כי אמצעים אלה ננקטו כדי למנוע התנגשויות "בלהט ועצבנות."[10] ואכן ב-2 ביוני הועברה לכוחות המצרים בים סוף הודעה על כך שהאוניה "דולפין" תעשה ניסיון מעבר. ניתנו הוראות לא לעכב את האונייה כי בשלב זה חששו המצרים שזה ניסיון של מעצמות המערב לבדוק את ההסגר ובאותו שלב לא רצו בהחרפה נוספת של יחסים עם המערב. נאצר פנה לנשיא ליבריה, ויליאם טאבמן (William Tubman), וביקש ממנו לאסור על אוניות הנושאות דגל ליבריה להוביל דלק לאילת.
הכוח המצרי בים סוף גדל וב-4 ביוני כלל שתי צוללות, שלוש משחתות, פריגטה, מקשת, 4 ספינות טילים קומאר, 9 טרפדות וסד"ג (ספינת דיג) חמוש. סיורים של משחתת ושלוש ספינות טורפדו קוימו במפרץ אילת מדי פעם. ב-4 ביוני הייתה למצרים כוונה לבצע מפגן כוח של הנחתת טנקים אמפיביים בדהב ונבק, על ידי שתי נחתות בחיפוי משחתת ומטוסי קרב, אך ההנחתה לא בוצעה. במקביל הוכנו כוחות סעודיים לפרישה באיים טיראן וסנפיר על מנת למנוע תקיפתם. כוונת הסעודים לא מומשה וכוחות אלה לא נפרשׂו.
תגובות להסגר
על מנת להבהיר לעולם את החומרה שבה ישראל רואה את חסימת המצרים, הודיע ב-30 במאי שר החוץ הישראלי, אבא אבן, שחזר מביקורו בארצות הברית, במסיבת עיתונאים שישראל תהיה מוכנה לחכות זמן מוגבל בלבד לפתיחתם המחודשת. הציפייה היא עניין של ימים או שבועות או שישראל תסיר את ההסגר בעצמה.
מבצע מנחם - אוניית סוחר ARION שהופעלה בחכירה על ידי צים והייתה בכווית, נקנתה מבעליה בפינלנד ב-100,000 דולר, מחיר כפול משוויה, ונשלחה למאסאווה.[11] ב-26 במאי 1967 הוטס אל"ם (מיל') מנחם כהן עם כ-30 אנשי צוות לאסמרה באריתראה וברכב לנמל מאסאווה. האונייה נרשמה בחיפה קיבלה שם חדש DOLPHIN ואות קריאה בינלאומי 4XMT.[12] האנייה "דולפין" בפיקודו של כהן הוכנה בנמל מאסאווה לפריצת ההסגר. אחד הקצינים באנייה היה אברהם אשור. האנייה יצאה מהנמל ב-3 ביוני בשעות הבוקר ויציאתה עוררה רעש גדול בעולם ובמצרים. העיתוי לא היה רצוי למטה הכללי של צה"ל, ובהוראת מפקד חיל הים חזרה האונייה לנמל מאסאווה. לאחר שבוע יצאה שוב לדרכה והגיעה אחרי פתיחת המצרים לשיט ישראלי.[13]
מבצע שמשון – חיל הים התכונן להעביר גם את המכלית Samson[14] של חברת אל-ים בדגל ליבריה שהצוות המקורי שלה, שכלל ברובו ימאים זרים, סירב להפליג. צוות בפיקודו של סא"ל רב חובל דוד כהן גויס למילואים, הוטס והוסע לנמל מאסאווה. הצוות המתין בנמל כ-10 ימים אך ההפלגה יצאה לפועל רק לאחר המלחמה.
כוונת הפעילות הייתה לבדוק באופן מעשי את הצהרות המצרים לצרכים מדיניים וצבאיים. לשתי הפעולות נקבעו שתי אפשרויות פעולה:
- כניסה בכוח למצרים למרות התנגדות מצרית. מצב שיחייב הכנסת חיל האוויר לפעולה.
- היענות לדרישות המצרים בסירובם להתיר את מעבר האונייה.
נעשתה גם תוכנית לשלוח ספינת ברטרם מאילת ב-3–4 ביוני, למעבר במצרים ואם יירו עליה, תחזור. היה בכך סיכון גדול להיפגעות הצוות והתוכנית לא אושרה לביצוע.
פעילות ההונאה
עקב הפעילות המצרית שהחלה בחסימת מצרי טיראן החליטה ממשלת ישראל על מלחמה כוללת. תוכנית המתקפה הצה"לית קבעה את מאמץ ההבקעה לצפון סיני. התוכנית כללה צעדי הונאה במגמה להציג את המאמץ העיקרי לפריצה בדרום הנגב בציר נח'ל-כונתילה, בדומה לפריצה במלחמת סיני. מטרת ההונאה בזירה הימית הייתה למשוך כלי שיט מזירת הים התיכון החיונית, לזירת ים סוף שהוערכה כמשנית. על בסיס אילת הוטל לביים הכנות להנחתת כוחות במפרץ אילת.
מול התצפיות שהציבו המצרים בנמל עקבה נערכו מ-28 במאי מדי יום הצגות של כלי נחיתה המגיעים במשאיות ויורדים למים. כמו כן הועמסו טנקים מסוג AMX-13 לנחתת ובלילה הונחתו הטנקים בחוף הדרומי וגם הנחתות הועלו לחוף והוסתרו בוואדי מאחרי הבסיס. בוימו גם תנועות של כוחות צבא אל הנמל והעמסת רכב משוריין על אוניית משא "עמליה" שנרכשה בנוהל מזורז מבעליה היווניים. לפנות ערב יצאו הטרפדות ברעש גדול דרומה ובמהירות רבה ובלילה שבו בשקט לבסיס.
הפעילות נקלטה היטב אצל המצרים: משחתת Z דיווחה כי רדפה אחרי מטרות מהירות שגילתה במכ"ם מצפון לדהב, ונערכו סיורים של טרפדות. היו ידיעות על הכנת כוח סעודי לאיים, אך במקום זאת הועברו חיילים מצריים לאי טיראן במסוקים. להונאה הייתה השפעה רבה על עריכת כוחות היבשה המצריים ומועד תחילת המלחמה ל-5 ביוני נקבע כדי לאפשר להם לדלל את הכוחות בגזרה הצפונית.
כהצלחת ההונאה ניתן לראות שהכוח הימי המצרי בים סוף תוגבר עד כדי שליש מכלי השיט הפעילים. ב-4 ביוני כלל הכוח 3 משחתות, פריגטה אחת, מקשת אחת, 9 טרפדות, 4 סטי"לי קומאר, שתי צוללות, שני סמ"רים וסד"ג חמוש.[hebrew 6] חלק מצבר הכוחות נעשה עוד לפני תחילת ההונאה ומטרתו הייתה הרתעת ציי מעצמות המערב מלפתוח בכוח את המצור על מצרי טיראן.[hebrew 7]
- נחתות מכוניות הורדו למים באילת לנוכח תצפיות מעקבה, לדימוי הכפלת כושר ההנחתה, מאי 1967.
- הצגת העמסת הנחתות ברציף נמל אילת בדגש שהן מיועדות לפעולה בשארם א-שייח', יוני 1967.
הגנת העיר אילת
במהלך ימי הכוננות התקבלה ב-25 במאי ידיעה שהמצרים יפתחו בעוד יומיים במתקפה על אילת. ידיעות המודיעין הועברו לאבא אבן בניו יורק שהתריע לאמריקאים. אלה פנו לסובייטים והשגריר הסובייטי במצרים הזדעק לשיחה עם גמאל עבד אל נאצר ומסר לו שברית המועצות לא תתמוך במהלך כזה. לציבור בישראל לא נודע דבר עד אחרי המלחמה.
לאחר פתיחת המלחמה, בצהרי היום ב-5 ביוני, התקבלו במפקדת חיל הים ידיעות על כוח ימי מצרי, המונה שתי משחתות מדגם Z ו-6 ספינות טורפדו P-183, שמשימתו הפגזת אילת. מפקד הזירה, אל"ם אברהם בוצר, קיבל הוראה להציב את הטרפדות במארב מכיוון החוף הסעודי. במקביל נדרש ביצוע סיור אווירי לאיתור הכוח המצרי.
בוצר החליט לשלב במארב כוחות נוספים שעמדו לרשות חיל הים בזירה - סירות מרוץ ואמצעים של שייטת 13. המטרה שקבע לכוח הייתה פגיעה במשחתות שתותחיהן היוו את עיקר האיום על אילת. צורף כוח שייטת 13 בפיקוד שאול זיו, שכלל שתי סירות נפץ מוכוונות מספינת ברטרם שהפעילה מכ"ם והגוררת "צאלה" לתמונה ופיקוד.
היערכות הכוחות נעשתה כאשר שלוש ספינות הטורפדו בפיקוד רס"ן אברבנאל ימצאו דרומיות ביותר בצמוד לחוף המערבי, סירות שייטת 13 בצמוד לחוף הסעודי. תוכנן לתת לטרפדות המצריות לעבור ואז לתקוף את המשחתות בטורפדו ממערב ובסירות נפץ ממזרח. סירות המירוץ בפיקוד רס"ן שני ימצאו בצד המערבי כשישה קילומטר צפונה מהטרפדות. משימתן להעסיק באש את הטרפדות המצריות על מנת להגדיל את סיכויי התקפת הטורפדו וסירות הנפץ על המשחתות. והגוררת "צאלה" בפיקוד רס"ן מגורי נערכה במרכז המפרץ בראש המארב. הוזמן סיוע במטוסי תקיפה לשעת העימות המשוערת.
התנועה להיערכות הייתה קשה. רוח צפונית חזקה וגלים גבוהים יצרו תקלות בכלי השיט הקטנים. סירת מרוץ אחת לא הגיעה למקום המארב, סירת נפץ אחת התמלאה מים וטבעה. בוצר החליט שלא לפתוח בפעילות הנצלה ונתן עדיפות לביצוע המשימה. הכוח המשולב התמקם במקומות המיועדים בשעה 21:30 כלי השיט ציפו למגע עם אויב בעוד 4.5 שעות.
מכ"מי "צאלה"' והטרפדות לא איתרו מטרות עד 55 קילומטר דרומה מאילת. התברר שהכוח הימי המצרי חזר בו מכוונתו לתקוף את אילת. מטוסים שהוזנקו בשעה היעודה כסיוע למארב חזרו. בקשת מפקד חיל הים מחיל האוויר לזנב במצרים הנסוגים כל עוד הם במפרץ אילת נדחתה. משחתת נחשבת כסוללת תותחי נ"מ מוכווני מכ"ם ניידת והיא מטרה לא קלה למטוסים בלילה.
בכל ימי הלחימה, גם בעת הקרבות בירושלים ובגדה המערבית, הקפידו הירדנים על שקט באזור עקבה. עם זאת עמדות התותחים באילת התכוננו לכל תרחיש.
כיבוש שארם א-שייח'
לצורך השטת כוחות הקרקע ביצע חיל הים נוהל החרמת אונייה באילת תוך פיצוי הבעלים. האונייה נרשמה כ"עמליה", רב חובל מונה רמי זולברג. האונייה הוכנה להעברת טנקים למפרץ שלמה.[15]
ב-6 ביוני הוחלט על כיבוש שארם א-שייח', על חיל הים הוטל לסייע לכיבוש בהנחתת 4 טנקים והובלת אספקה בנחתות בליווי ספינות הטורפדו. לאחר שהתקבלו ידיעות על נסיגת הצבא המצרי בסיני הוקדם הביצוע ל-7 ביוני.
ספינות פירקו את הטורפדו ונעשו ספינות תותחים. בשעה 07:01 יצא מאילת כוח שכלל 4 נחתות שנשאו 4 טנקים מסוג AMX-13 וג'יפ, בליווי 3 טרפדות, סירת ברטרם והגוררת "צאלה" כספינת הפיקוד וכוננות לגרירה. כאשר הכוח הגיע למחצית הדרך הגיעה הודעה כי מתנהלת לחימה במצרי טיראן. מפקד הכוח אברהם בוצר עבר ל"אח"י תרשיש" ונע במהירות למצרי טיראן. בטרפדת "אח"י שבא" חל קלקול במנוע והיא נשארה מאחור עם הנחתות.
בשעה 09:00 הגיעה הודעה שצניחה מתוכננת של כוח צנחנים ישראלי תתקיים בשעה 12:30. בוצר החליט להגיע למפרץ שארם א-שייח' עם שתי טרפדות במקביל לצניחה ולסייע בכיבוש המקום. באותה עת לא היה ברור האם עמדת התותחים המצרים ברס נצראני, החוסמת את המצר, מאוישת. כאשר הגיעו לטווח התותחים מרס נצראני התברר כי היו עזובים.
הטרפדות הגיעו למפרץ בשעה 11:30 ובשעה 12:12 הונף דגל ישראל על בנין בית החולים של כוחות האו"ם בשארם א-שייח'. בוצר התקשר למפקד כוח הצנחנים והודיע לו על תפיסת המקום. כתוצאה מכך בוטלה הצניחה ובשעה 14:00 נחתו הצנחנים במסוקים.
אחרי הצהריים התגלו שתי ספינות דיג שנעצרו רק לאחר ירי לפני החרטום. הסירות לא היו חמושות אך נשאו בתוכם 33 חיילים מצריים עם נשק וציוד מחלקתי. היו אלה אנשי הקומנדו המצרי שהונחתו על האי טיראן ערב המלחמה. השבויים נמסרו לכוח היבשתי והספינות נקשרו לרציף. בשעה 17:00 הגיע כוח הנחיתה והנחית את הטנקים בחוף המפרץ. למחרת נכנסה הכבאית של נמל אילת, שהביאה כ-60 חביות דלק לטרפדות.[16]
עם כיבוש שארם א-שייח' הסתיים גם ההסגר על אילת. האנייה הראשונה שעברה הייתה ה"דולפין" בפיקודו של רב חובל מנחם כהן ב-9 ביוני 1967 והגיעה לאילת באותו יום.
- טרפדות חיל הים וגוררת 'צאלה' במפרץ שארם א-שייח'.
- טרפדת אח"י תרשיש (ט-152) על רקע חוף סיני
- טרפדות חיל הים נכנסות למעגן שארם א-שייח' 7 ביוני 1967
- שבויים מצריים בעת תפיסת מעגן שארם א-שייח'
- גוררת 'צאלה' של נמל אילת אשר גויסה והגיעה לשארם א-שייח'
- האונייה עמליה פורקת טנק AMX-13 לנחתת במפרץ שארם א-שייח', 9 ביוני 1967.
- ספינת דיג מצרית עוגנת בשארם א-שייח' שנתפסה נושאית אנשי קומנדו מהאי טירן, יוני 1967
- סירת דיג מצרית שנתפסה בשארם א-שייח'
- סירת דיג מצרית נתפסת על ידי כוח ישראלי במפרץ סואץ
- שבויים מצרים שנתפסו בסירות הדיג מועברים למעצר ברציף שארם א-שייח'
- אנשי חיל הים מקימים בסיס על האי טירן במלחמת ששת הימים יוני 1967.
- חיפוש מוקשים במצרי טיראן, על ידי לוחמי יחידה 707 עם שתי נחתות מכוניות, 10–20 ביוני 1967.
- האנייה המגויסת 'מלכת שבא' מביאה אספקה לשארם א-שייח' 1967
- האוניות מלכת שבא, דולפין והגוררת צאלה במפרץ שארם א-שייח'.
- אח"י סנפיר (ש-170) לשעבר סד"ג הצי המצרי בעגינה בשארם א-שייח' 1968.
התוכנית שבוטלה לתקיפת מעגן ע'רדקה
בזירת ים סוף הייתה תוכנית לפעולת קומנדו ימי של פריצה למעגן ע'רדקה. הצוללים בכלי שיט קטנים היו מתוכננים להגיע במסוקים לקרבת היעד. מפקד הפעולה היה שאול זיו וכוונת חיל הים הייתה לבצע אותה בלילה הראשון. תוך כדי תכנון הוברר שלא יועמדו מסוקים לעניין והתוכנית נפלה. ציוד חיוני של ראיית לילה ומפגש שנמצא בידי הצוללים בזירה היה חסר בפעולת אלכסנדריה.
התוכנית שבוטלה למבצע נחיתה ממזרח לאל עריש
הוטל על חיל הים לסייע לכוחות היבשה הפועלים בגזרת אל עריש על ידי הנחתה מהים. בכך היה נוצר איגוף למערך המוצבים המצריים במעבר הג'יראדי ושיח' זוויד.
כוח הנחיתה כלל שלוש נחתות 60 מטר ושלוש נחתות 36 מטר. בתקופת ההמתנה השלימו מספנות ישראל בעבודה מאומצת את בניית הנחתת אח"י אכזיב שהשלמתה תוכננה לאוגוסט 1967.
למפקד מבצע הנחיתה מונה אל"ם נפתלי רוזן, מפקד שייטת המשחתות. כאניית פיקוד תוכננה אח"י נגה (ק-22).[hebrew 8] כוח האבטחה הצמודה כלל 5 טרפדות ושתי ספינות משמר שגויסו ממשטרת ישראל.
תוכנית המבצע הייתה העמסת הכוח היבשתי - חטיבה 55 בפיקוד מרדכי גור - על הנחתות בנמל אשדוד, יציאה בליווי כוח האבטחה בנתיב קרוב אך מעבר לטווח ראייה מחוף רצועת עזה, הורדת כוח ראש החוף בסירות גומי מהטרפדות, סימון החוף וביצוע הנחיתה. בהמשך התכנון הוכנסה תוכנית לתקיפת נמל פורט סעיד בסירות נפץ במקביל לנחיתה, אם על ידי מארב מחוץ לנמל או פריצה לנמל עצמו.
מבצע הנחיתה בוטל ב-5 ביוני ובוטלה גם פעולת סירות הנפץ על נמל פורט סעיד.
תקיפת פורט סעיד
- ערך מורחב – פעולת פורט סעיד (1967)
מיקומו של נמל פורט סעיד עושה אותו לבסיס הקדמי ליציאת כוחות נגד חופי סיני וישראל. בחירת צה"ל למאמץ עיקרי בציר הצפוני בסיני חייבה את חיל הים לאבטח את האגף הימי. לצורך כך היווה הנמל וכלי השיט של חיל הים המצרי הנמצאים בו יעד עיקרי לתכנוני תקיפה. על הצורך החיוני בפעולה בפורט סעיד הייתה תמימות דעים עם המטה הכללי.
חיל הים הכין לפעולה בפורט סעיד כוח שכלל את המשחתת אח"י יפו וכל 5 הטרפדות. המשחתת הובילה עליה את הכוח התוקף, שכלל שני זוגות צוללים רכובים על שני "חזירים" וסירת ציפור. מפקד המבצע היה אל"ם בנימין תלם. לכוח היו שלוש משימות: תקיפת צוללים בתוך הנמל, תקיפת כלי שיט במבואות הנמל ותקיפת זוג הצוללות המגיעות מאלכסנדריה.
בשעות הצהריים עזבו שתי טרפדות את הכוח ונשלחו לגזרה הסורית. טרפדת אחת הוצמדה למשחתת, ומפלג הטרפדות, סא"ל משה אורן, נשאר עם זוג ספינות. עם רדת החשיכה התקרבה אח"י יפו בנתיב הקבוע של אוניות הסוחר והורידה את ה"חזירים" וסירת ציפור בקרבת הנמל. ה"חזירים" סרקו ביסודיות את הרציפים, ומאחר שלא מצאו כלי שיט אויב יצאו מהנמל. הציפור התקרבה לאיסוף, התגלתה על ידי המצרים במכ"ם, וזוהתה כאויב. נפתחה לעברה אש תותחים מהחוף וזוג ספינות אוסה בסיור קיבלו הוראה לתקיפתה. המידע נקלט במשחתת והתפרש כהתקפת טילים. צוות הציפור הרגיש שפתחו עליו באש אך לא היו נפילות בקרבתו. נעשו תמרוני התחמקות שכללו עצירה במקום ותנועה צפונה.
הטרפדות שנמצאו באבטחה גילו שני כלי שיט מזרחה להן בתנועה לכיוון פתח הנמל. מפלג הטרפדות, סא"ל משה אורן, שאף לאפשר לפעולת האיסוף להתבצע בשקט. הטרפדות חצו לפני החרטום של הספינות המצריות, במגמה למשוך אותן אחריו צפונה ולהרחיקן מסירת ציפור והצוללים. בתגובה לכך הסתמן שאוסה אחת פנתה אחרי הטרפדות, אך השנייה המשיכה בדרכה לעבר סירת ציפור. כעבור זמן קצר ביטלה המפקדה המצרית את הוראת התקיפה. האוסות התקבצו וחזרו לנוע לעבר הנמל. מפקד הכוח בנימין תלם אישר את בקשת הטרפדות לתת מכת אש לפני ניתוק המגע. הטרפדות חזרו ורדפו אחרי האוסות ופתחו באש[hebrew 9] וניתקו מגע. לא אובחנו פגיעות. האוסות המשיכו לנמל בלא שהשיבו אש.
פעולת איסוף הצוללים על ידי הסירת ציפור לא הופרעה. טרם איסופם נדרשו הצוללים להטביע את ה"חזירים" כדי לאפשר התרחקות מהירה.[17]
למחרת השלימו המצרים הוצאת כלי השיט המלחמתיים מפורט סעיד לאלכסנדריה.
פעולת אלכסנדריה
- ערך מורחב – פעולת אלכסנדריה
נמל אלכסנדריה היה הבסיס הראשי של חיל הים המצרי ובו רוכזו רוב יחידותיו. הגנת אזור הנמל התבססה על מערכת התרעה של מערכות מכ"ם וסיורי אוויר, סיורי כלי שיט, מערכת תותחי חוף ומערכת הגנה פנימית בכלי שיט המסיירים בתוך הנמל. בזמן חירום היה נוהג להכריז על אזור סגור לשיט מטווח 30 מייל מהנמל בשעות החשיכה. היו ידיעות על תוכנית למיקוש הגנתי באזור הנמל. הנמל משתרע על פני שטח רחב מאוד.
בתקופת ההכנות למלחמה נשלחה הצוללת אח"י תנין ב-20 במאי כשעליה קבוצת צוללים לנקודת המתנה בלב ים עם סבירות פעולה למספר נמלים. הצוללת הוחזרה ב-24 במאי לתדרוך ויצאה לאזור אלכסנדריה. ב-1 ביוני בשעות הערב יצאה פעם שנייה. מפקד הצוללת אברהם דרור היה רשאי להחליט על אופן הפעולה - תקיפה בטורפדו של כלי שיט מלחמתיים מצריים מחוץ לנמל או הורדת כוח הצוללים לתקיפת כלי שיט בתוך הנמל ואיסופם בתום הפעולה.
ב-5 ביוני קיבלה הצוללת אישור לפעולה. מהצוללת יצאו שלושה זוגות צוללים משייטת 13 וחדרו לנמל אלכסנדריה. הנמל הצבאי בו נמצאו רוב המטרות היה רחוק על מנת להגיע ולחזור.[18] הם סרקו באזורים קרובים יותר לא מצאו מטרה צבאית. חיבלו במחפר דוברה ומבדוק.[hebrew 10] בסוף הפעולה הם לא מצאו את הצוללת ונפלו בשבי המצרי. הצוללת ניסתה למחרת היום לחלץ את הצוללים, עד שמפקדת חיל הים הודיעה לה כי הלוחמים נפלו בשבי והורתה לה לחזור לישראל.
בקרבת הצוללת התגלתה פריגטה מצרית "טארק" בסיור, פריגטה מדגם בריטי שנבנתה במיוחד כנגד צוללות, והצוללת ירתה לעברה ארבעה טורפדות. הפריגטה המצרית הבחינה בטורפדות שנורו לעברה, ולא נפגעה. היא ביצעה שתי התקפות נגד והטילה בתחילה 3 ושוב 5 פצצות עומק בקרבת הצוללת. נראה שהפריגטה לא הצליחה לגלות את מקום הצוללת המדויק וביצעה נוהל התקפת נגד לכיוון מקור הטורפדות. אח"י תנין (צ-71) שרדה את ההתקפות אך מכשיר הסונאר הראשי יצא מפעולה וגם בצינור השינור נבעו חורים. הצוללת המשיכה במשך היום בצלילה, בשעות החשיכה עלתה לשינור והעבירה דיווח מסכם למפקדה: שהצוללים לא נאספו והיא עצמה ספגה נזק מתקיפות פצצות העומק ומכשיר הסונר שלה לא עבד.[19]
כשנודע במפקדת חיל הים כי הצוללים לא שבו לצוללת נערך דיון. ומפקד חיל הים שלמה אראל הורה לאח"י תנין (צ-71) להיכנס ולבצע את האיסוף בלילה. מפקד הצוללת אברהם דרור, אישר וביקש כי תקוים פעילות באזור הנמל שתפריע לכלי שיט נגד צוללות מצריים לערוך חיפושים. באישור סגן הרמכ"ל חיים בר-לב יצאה שייטת המשחתות בפיקודו של אל"ם נפתלי רוזן לעבר אלכסנדריה במגמה לשמש הסחה. הרמטכ"ל יצחק רבין שמע על כך והעריך שהסיכון ללפגוש ספינות טילים מצריות גבוה והורה לחיל הים להחזיר את המשחתות. אח"י תנין (צ-71) התקרבה בצלילה לאלכסנדריה במגמה לאסוף את הצוללים. במשך היום קלט המודיעין הימי דיווח מצרי על נפילת הצוללים בשבי ונציג המודיעין הימי במצפ"ע רס"ן אורי מרץ העביר את הידיעה לחיל הים ואברהם דרור קיבל הוראה לחזור.