החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם
החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
החלטה 242 היא החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967. ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.
השטחים שאליהם, כולם או חלקם, מתייחסת ההחלטה | |
תאריך | 22 בנובמבר 1967 |
---|---|
ישיבה מספר | 1,382 |
קוד | S/RES/242 (מסמך) |
סיכום הצבעה |
15 הצביעו בעד |
תוצאה | התקבלה בפה אחד |
הרכב מועצת הביטחון | |
חברות קבועות |
טיוואן הרפובליקה הסינית צרפת צרפת הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת ארצות הברית ארצות הברית ברית המועצות (1955–1980) ברית המועצות |
חברות לא קבועות |
ארגנטינה ארגנטינה ברזיל (1960–1968) ברזיל הרפובליקה העממית של בולגריה הרפובליקה העממית של בולגריה קנדה קנדה דנמרק דנמרק אתיופיה (1897–1975) אתיופיה הודו הודו יפן יפן מאלי מאלי ניגריה ניגריה |
עיקרי ההחלטה:
- מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון.
- סיום הלחימה וכיבוד והכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור.
- הבטחת חופש השיט בנתיבים בינלאומיים.
- השגת פתרון צודק לבעיית כלל הפליטים שנוצרו במזרח התיכון כתוצאה ממעשי העוינות של כל הצדדים בסכסוך.
- הבטחת שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של כלל מדינות האזור (באמצעות הקמת שטחים מפורזים).
- בקשה ממזכ"ל האו"ם דאז או תאנט למנות נציג מיוחד במזרח התיכון שידאג שיתקיימו מגעים בין המדינות הנוגעות בדבר, במטרה לקדם הסכמה ולסייע להשגת הסכם שלום על בסיס החלטה זו. בנוסף הדו"ח דרש גם דיווח מהיר ככל האפשר על התקדמותו של הנציג המיוחד.
החלטה זו אוזכרה גם בהחלטה 338 והחלטה 339 שנתקבלו באו"ם לאחר מלחמת יום הכיפורים. החלטה 242 יחד עם החלטה 338 מוזכרות במסמכי תהליך השלום במזרח התיכון כבסיס לתהליך[1]. החלטה 242 מעוגנת בפרק השישי למגילת האומות המאוחדות, שעניינו "יישוב סכסוכים בדרכי שלום". בהחלטה אין אזכור לפרק השביעי למגילה המקנה למועצת הביטחון סמכות לאכוף החלטה מסוג זה מכוח "פעולה בנוגע לאיומים על השלום, הפרות של השלום ומעשי תוקפנות". ההחלטה מחייבת מפני ששני הצדדים בחרו לאמץ אותה - הן מדינת ישראל והן הרשות הפלסטינית אך לא חייבה את הצדדים לתוצאה מסוימת משום מהותה - הנחיות כלליות להסדר[2].
ההחלטה התקבלה כמעט מיד על ידי מצרים וירדן. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967. עיראק התנגדה לה[3], וסוריה קיבלה את ההחלטה רק לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא חאפז אל-אסד.
בעקבות ההחלטה פרשה סיעת גח"ל מממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר באוגוסט 1970[4].