היפותזת ספיר-וורף
טענה הקושרת בין מבנה השפה לתפיסת העולם של דובריה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בבלשנות, היפותזת ספיר־וורף (אנגלית: Sapir-Whorf hypothesis, בקצרה SWH) או השערת היחסות הלשונית, היא עיקרון על פיו מבנה השפה משפיע על השקפת העולם או ההכרה של דובריה, ולכן התפיסות של אנשים הן יחסיות לשפת הדיבור שלהם. ההיפותזה קרויה על שם הבלשן והאנתרופולוג אדוארד ספיר, ועמיתו-תלמידו, בנג'מין לי וורף. השערת היחסות הלשונית הובנה בדרכים רבות ושונות, לעיתים סותרות לאורך ההיסטוריה. הרעיון הופיע לעיתים קרובות בשתי צורות: ההשערה החזקה, המכונה כיום דטרמיניזם לשוני, הייתה נפוצה בקרב בלשנים לפני מלחמת העולם השנייה, בעוד שההשערה החלשה מקובלת בעיקר על ידי בלשנים מודרניים.[1] על פי הגרסה החזקה, או הדטרמיניזם הלשוני, השפה קובעת את המחשבה, וקטגוריות לשוניות מגבילות וקובעות קטגוריות קוגניטיביות. בקרב בלשנים מודרניים גרסה זו נחשבת שגויה.[2] הגרסה החלשה קובעת שקטגוריות ושימוש לשוני רק משפיעים על מחשבה והחלטות. מחקרים אמפיריים תומכים בגרסה זו.[2]
בלשנים נמנעים לרוב מהמונח "השערת ספיר-וורף" משום שהוא מטעה מכמה סיבות: אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף מעולם לא כתבו יחד יצירות, ומעולם לא הציגו את רעיונותיהם במונחים של השערה. ההבחנה בין גרסה חלשה לחזקה היא גם התפתחות מאוחרת יותר – ספיר ו-וורף מעולם לא קבעו דיכוטומיה כזו, אם כי לעיתים קרובות כתביהם והשקפותיהם על עקרון היחסות הלשונית הזה מנוסחים במונחים דומים.[3]