הכחשה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בפסיכולוגיה, הכחשה היא מנגנון הגנה ראשוני ("פרימיטיבי") המאפשר לתוכן לא מודע לעלות למודעות, בתנאי שהוא מלווה בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון.
הכחשה היא אחד ממנגנוני ההגנה שנכתב על-ידי זיגמונד פרויד. לטענתו, ישנה מערכת של מנגנוני הגנה שמטרתה שמירה על האדם מפני היתקלות בתכנים שקשה לנפש להכיל. פעילות מנגנונים אלו חיונית לשם איזון החוויה הנפשית ומסוגלותו של האדם להסתגל לאירועי המציאות ואף לסיטואציות מאיימות. מנגנון ההכחשה גורם לאדם להימנע מהתמודדות עם אירועי המציאות, דבר שיכול להשפיע עליו בצורה הרסנית ולכן נחשב כמנגנון פרימיטיבי ולא יעיל.[1]
נהוג לחשוב על מקורו של מנגנון ההכחשה בתקופת הינקות והילדות המוקדמת, כאשר הילד האגוצנטרי מאמין שכל עוד הוא אינו מכיר בקיומה של מציאות כלשהי, הרי שזו אינה מתרחשת באמת.[2] שרידים של מנגנון זה נשמרים אצל כולנו, ובאים לידי ביטוי למשל בנטייה להגיב בביטויים כמו "לא נכון!" (או "הו, לא!") לנוכח אירוע מצער או מצב קשה.
מרבית בני האדם משתמשים במנגון ההכחשה באופן שגרתי, מתוך ניסיון למסך את החלקים הקשים יותר של מציאות היומיום - פנימית או חיצונית. אדם שריגשותיו נפגעו בסיטואציה שבה הקוד החברתי אינו מאפשר בכי, יכחיש בדרך כלל את דבר הפגיעה. מפעם לפעם אנו שומעים על מי שפעל להצלת חייהם של הקרובים לו (או של זרים גמורים) מתוך הכחשה של הסכנה הנשקפת לו תוך כדי כך. בצד הפתולוגי של הסקאלה, הכחשה עשויה להביא לתוצאות הפוכות. כך למשל אדם הנמנע מביצוע בדיקה מוקדמת לגילוי סרטן מתוך תחושה שבכך הוא מונע באופן כלשהו את התפתחות המחלה בגופו; או אחר המתעקש שאינו מכור להימורים. ההפרעה הנפשית הידועה כמאניה מערבת בתוכה אלמנט חזק של הכחשה, כאשר הפרט אינו מכיר במגבלות שמציבה בפניו המציאות, כמו הצורך בשינה, היעדר אמצעים כלכליים ואפילו היותו בן-תמותה.