קריאת ההלל
תפילת הודאה הנאמר בימים מסויימים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ההלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא בימי חג ומועד, כדי להודות לאל ולשבח אותו. בדרך כלל הוא נאמר לאחר תפילת עמידה של שחרית.[1] ההלל מורכב מהמזמורים קי"ג–קי"ח בספר תהילים. הפוסקים נחלקו האם חובת אמירת ההלל בימים אלו היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן. בנוסף לכך, ישנם ימים שבהם אומרים את ההלל מכוח מנהג בלבד, ואז נוהגים לדלג על חלקים ממנו.
לפני אמירת ההלל מברכים ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור (או: לקרוא) את (ה)הלל". בנוסף, לאחר אמירת ההלל נוהגים לברך את ברכת "יהללוך". הראשונים נחלקו אם מברכים ברכות אלו רק בימים שבהם קריאת ההלל היא חובה וההלל נקרא בשלמותו, או גם כאשר ההלל נקרא מכוח המנהג ובדילוג. כיום, בנוסח אשכנז ונוסח ספרד (ובחלק מיהדות צפון אפריקה והספרדים ממערב אירופה) נוהגים לברך בכל הימים, וברוב קהילות נוסח הספרדים מברכים על אמירת ההלל רק כאשר הוא נאמר בשלמותו. בימים בהם אומרים הלל אין אומרים תחנון.