המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול (באנגלית: The Two-Track Model of Bereavement) הוא מודל תאורטי המתאר את חוויית האובדן ככוללת שני תהליכים נפרדים אך משלימים: השפעות האובדן על התפקוד הכללי, וההתארגנות מחדש ברמת הקשר הבינאישי עם הנפטר. מודל זה פותח בידי הפסיכולוג הישראלי פרופ' שמשון רובין, על מנת לספק מסגרת תאורטית שתסייע למטפלים, לחוקרים ולציבור הרחב להעמיק את ההבנה סביב התגובה לאובדן בינאישי וההסתגלות אליו[1].
אובדן אדם אהוב כתוצאה ממוות נחשב לאחד הדברים הקשים והכואבים ביותר לאנשים שהיו קרובים לו ושותפים בחייו, ובלא מעט מקרים מחייב שינוי והסתגלות למציאות חדשה בכל תחומי החיים. המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול מסייע להעמיק את ההבנה סביב משמעות האובדן והשפעתו לאורך החיים, ולהגדיר במונחים רלוונטיים את מוקדי ההתמודדות וקשיי הסתגלות לאחריו. למודל שני מסלולים: הראשון מתמקד בהיבטים של התפקוד הביו-פסיכו-חברתי, ואילו השני מתמקד בטבעה של מערכת היחסים המתמשכת עם הנפטר ובעיבוד 'סיפור המוות'. שני צירים אלו רלוונטיים לאורך כל חייהם של אנשים אשר איבדו אדם קרוב בעל משמעות מיוחדת עבורם.