הנחיתה בגוודלקנל - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for הנחיתה בגוודלקנל.

הנחיתה בגוודלקנל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הנחיתה בגוודלקנל
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה

נחתי הדיוויזיה הראשונה נוחתים בגוודלקנל, 7 באוגוסט 1942
תאריך התחלה: 7 באוגוסט 1942
תאריך סיום: 8 באוגוסט 1942
משך הסכסוך: יומיים
מקום: גוודלקנל, איי שלמה
תוצאה: נחיתה ללא התנגדות
שינויים בטריטוריות: כיבוש שדה התעופה היפני
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

מפקדים

הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניקנאה מוזנן

חיל הנחתים האמריקניחיל הנחתים האמריקניאלכסנדר ונדגריפט

כוחות

2,818 חיילים[1]

11,300 נחתים[2]

אבדות

הרוגים בודדים
שבויים בודדים
40 מטוסים

משחתת ניזוקה
9 מטוסים

הנחיתה בגוודלקנל התרחשה ב-7 באוגוסט 1942 על ידי כוחות חיל הנחתים של ארצות הברית, והייתה השלב הראשון בקרב גוודלקנל שבמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה.

נחתים אמריקנים נחתו על האי גוודלקנל, וכבשו את רמת לונגה ואת שדה התעופה שנבנה על ידי חיילי האימפריה היפנית ששהו באי. במקביל לנחיתה בגוודלקנל, נחתו הנחתים גם באיים טולאגי, בגווטו ובטנמבוגו הסמוכים, במטרה להגן על אגפו של האי המרכזי וכדי לנטרל את בסיסי האוויר שהחזיקו שם היפנים. בניגוד ללחימה הקשה בה נתקלו הנחתים באיי נגלה, לא נתקלה הנחיתה בגוודלקנל בהתנגדות. נחיתות אלה, בטולאגי ובגוודלקנל סימנו את פתיחתו של קרב גוודלקנל, שנמשך שישה חודשים וכלל סדרה של קרבות יבשתיים וימיים באזור איי שלמה.

רקע

ב-7 בדצמבר 1941 תקפו כוחות יפניים את הצי האמריקאי בפרל הארבור, הוואי. בהתקפה השמידו היפנים מרבית צי אוניות המערכה האמריקאי ובעקבותיה נכנסו יפן וארצות הברית באופן רשמי למצב של מלחמה. המטרות הראשוניות של ההנהגה היפנית היו לנטרל את הצי האמריקאי, לכבוש אזורים עשירים במשאבים ולהקים בסיסים אסטרטגיים שנועדו להגן על האימפריה היפנית ברחבי האוקיינוס השקט ובאסיה. על מנת לקדם מטרות אלה כבשו הצבאות היפנים את הפיליפינים, את תאילנד, את מלאיה, את סינגפור, את איי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה), את האי וייק, את איי גילברט, את בריטניה החדשה ואת גואם. לארצות הברית הצטרפו שאר בעלות הברית, שחלקן, כולל בריטניה, אוסטרליה, והולנד, היו מטרה להתקפות היפנים.

בעלות הברית סיכלו שני ניסיונות יפניים לשמר את היוזמה ההתקפית ולהרחיב את גבולות האימפריה במרכז האוקיינוס השקט ובדרומו בקרב מידוויי ובקרב ים האלמוגים. חשיבותו של קרב מידוויי נעוצה לא רק בעובדה שהיה זה הניצחון המשמעותי הראשון של בעלות הברית על יפן, שעד אז נותרה בלתי מנוצחת, אלא גם בעובדה שקרב זה דלדל בצורה ניכרת את עוצמת נושאות המטוסים של יפן. עד לנקודה זו היו בעלות הברית בעמדת מגננה באוקיינוס השקט, אך ניצחונות אלה סיפקו להן הזדמנות ליטול את היוזמה האסטרטגית מידי היפנים.

בעלות הברית בחרו באיי שלמה (מדינת חסות של בריטניה) הדרומיים - גוודלקנל, טולאגי ופלורידה - כמטרתם הראשונה. הצי הקיסרי היפני כבש את טולאגי במאי 1942 ובנה בסיס מטוסים ימיים בסמוך אליו. חששותיהן של בעלות הברית גברו לאחר שהיפנים החלו לבנות שדה תעופה בחוף הצפוני של גוודלקנל. עד אוגוסט הציבו היפנים 900 חיילים בטולאגי ובסביבותיו ו-2,800 (מתוכם 2,200 פועלים יפנים וקוריאנים) בגוודלקנל.[3] תפקידיהם של בסיסים אלה היה לספק הגנה לבסיס היפני המרכזי ברבאול, לאיים על דרכי התקשורת והאספקה של בעלות הברית ולשמש אזור היערכות לקראת המבצעים המתוכננים כנגד פיג'י, קלדוניה החדשה וסמואה.

גישת קבוצות הקרב לגוודלקנל ולטולאגי
גישת קבוצות הקרב לגוודלקנל ולטולאגי

אדמירל ארנסט קינג, מפקד הצי האמריקאי הגה את תוכנית הפלישה לאיי שלמה. המתקפה, כך טען, תמנע מהיפנים שימוש באיים אלה וכתוצאה מכך תסיר את האיום על דרכי התקשורת והאספקה של בעלות הברית, וגם תספק להן מאחז בדרום מערב האוקיינוס השקט. אף על פי שהנשיא פרנקלין רוזוולט נתן את הסכמתו לתוכנית, נאלצו מפקדי זירת האוקיינוס השקט להיאבק על קבלת כוח אדם ומשאבים בשל תמיכת ארצות הברית במדיניות "אירופה תחילה" של וינסטון צ'רצ'יל. לפיכך התנגד גנרל ג'ורג' מרשל, ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית, לתוכניתו של קינג והעלה את השאלה מי יפקד על המערכה. קינג השיב שהצי וחיל הנחתים ינהלו את המערכה בעצמם, והורה לאדמירל צ'סטר נימיץ להתחיל להכין תוכניות לכך. בסופו של דבר ניצח קינג בוויכוח ותוכנית הפלישה המשיכה בברכת המטות המשולבים.

על פי התוכנית הייתה הפלישה לגוודלקנל אמורה להיערך במקביל לפלישה לגינאה החדשה, תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, ומטרתה העיקרית תהיה כיבוש הבסיס היפני ברבאול, כשהמטרה הסופית היא כיבוש הפיליפינים מחדש. המטות המשולבים של ארצות הברית יצרו את זירת דרום האוקיינוס השקט, ומינו את תת-אדמירל רוברט גורמלי למפקדה ב-19 ביוני 1942, כדי שיפקד על ההתקפה באיי שלמה. במקביל התמנה צ'סטר נימיץ למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באוקיינוס השקט.

כהכנה למבצעים העתידיים באוקיינוס השקט, קיבל מפקד חיל הנחתים האמריקאי, מייג'ור-גנרל אלכסנדר ונדגריפט, פקודה להעביר את דיוויזיית הנחתים הראשונה מארצות הברית לניו זילנד. כוחות קרקע, אוויר וים אחרים של בעלות הברית נשלחו להקים בסיסים בפיג'י, בסמואה, בהברידים החדשים ובקלדוניה החדשה. האי אספיריטו סאנטו בהברידים החדשים נבחר לשמש מקום מושבה של מפקדת בעלות הברית בזירה, ונקודת יציאה למתקפה, שקיבלה את השם "מבצע מגדל שמירה" (Operation Watchtower).

ראשית תכננו בעלות הברית לתקוף רק את טולאגי ואת איי סנטה קרוז, אך לאחר שגילה סיור שהיפנים בונים שדה תעופה בגוודלקנל, נוסף כיבושו של האי למטרות המתקפה, על חשבון כיבוש איי סנטה קרוז. היפנים, דרך שימוש במודיעין אותות, היו מודעים לפעילות רחבת ההיקף של כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, אך הסיקו שהכוחות נועדו לחיזוק אוסטרליה או לחיזוק פורט מורסבי שבגינאה החדשה.[4]

הכוח ההתקפי, שכלל 82 ספינות מלחמה וכלי תובלה, נאסף סמוך לפיג'י ב-26 ביולי וערך אימון נחיתה אחד בטרם עשה דרכו לגוודלקנל ב-31 ביולי. מפקד חיל המשלוח היה תת-אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר, מפקד הכוחות האמפיביים היה אדמירל משנה ריצ'מונד טרנר ומפקד החיילים היה ונדגריפט, שפיקד על 11,300 חיילים,[2] רובם נחתים. על כוח הנחיתה בטולאגי ובאיי נגלה, שמנה 3,000 נחתים, פיקד בריגדיר גנרל ויליאם רופרטוס.

הקרב

לפני הלחימה

ונדגריפט הניח שמרבית הכוח היפני בגוודלקנל נמצא באזור שדה התעופה ברמת לונגה, אך ממידע שמסרו תושבי האי לבעלות הברית עלה שחיל מצב קטן יותר שוהה בקולי פוינט, אזור בחוף הצפוני השוכן כעשרה קילומטרים מזרחית ללונגה. לפיכך בחר ונדגריפט עבור אתר הנחיתה ברצועת חוף חולית באורך 1.5 קילומטרים, הממוקמת בערך בין שתי נקודות אלה, שקיבלה את הכינוי "חוף אדום". תוכנית הנחיתה הכתיבה שקבוצת הקרב A (רגימנט הנחתים החמישי, ללא גדודו השני) תכבוש ותאבטח את חוף הנחיתה, ולאחר מכן תתקדם קבוצת הקרב B (הרגימנט הראשון) לכיוון דרום מערב ותכבוש גבעה שחלשה על רמת לונגה מכיוון דרום מזרח. לאחר שקבוצת הקרב B תעזוב את חוף הנחיתה, תתקדם קבוצה A לכיוון לונגה לאורך החוף הצפוני של האי.[5]

היום הראשון, 7 באוגוסט

מפת הקרב, 8-7 באוגוסט 1942
מפת הקרב, 8-7 באוגוסט 1942

בחסות מזג אוויר סוער, התקרבו כוחות הנחיתה של בעלות הברית לטולאגי ולגוודלקנל מכיוון מערב, מבלי להראות לפנות בוקר ה-7 באוגוסט. כוח הנחיתה התחלק לשני חלקים: החלק הראשון נשלח לתקוף את גוודלקנל, והחלק השני נשלח לטולאגי ולאיים הסמוכים. לאחר הפגזה קצרה של החוף על ידי המשחתות המלוות, וגיחת מטוס סיור שלא העלה כל דיווח, נחת הגדוד הראשון של הרגימנט החמישי בגוודלקנל בשעה 09:10 מבלי שנתקל בהתנגדות. הגדוד השלישי נחת זמן קצר אחריו, ויחד אבטחו הגדודים רצועת חוף באורך 1.8 קילומטרים ובעומק 550 מטרים. מיד לאחר מכן נחת הרגימנט הראשון והתחיל להתקדם לכיוון הגבעה, אך תוך זמן קצר התברר למפקד הרגימנט, קולונל קליפטון קייטס שהגבעה היא למעשה הר, ושהמרחק אליה גדול משציפה. הרגימנט הראשון המשיך בדרכו, ולאחר שחצה את נהר הטנרו נתקל לראשונה בג'ונגל של גוודלקנל, והתקדמותו הואטה במידה ניכרת.

באותה עת, עשה דרכו הגדוד הראשון של הרגימנט החמישי לכיוון לונגה במערב, אך התקדמותו הייתה איטית ביותר בשל בעיות תקשורת רבות. לרבים מהנחתים הייתה זו טבילת האש הראשונה לאחר תקופת אימון קצרה בלבד, וקצינים רבים חסרו ניסיון בשדה הקרב, דבר שהוביל לחוסר משמעת בקרב הנחתים, ובמקרים מסוימים איבדו מפקדי גדודי קשר עם הפלוגות שלהם.

בזמן הנחיתה בטולאגי, שהחלה מוקדם יותר באותו הבוקר, דיווח חיל המצב היפני באי למפקדה ברבאול אודות הגעת בעלות הברית, ובתגובה המריאו 32 מפציצי מיצובישי G4M ("בטי"), 18 מטוסי קרב A6M זירו ותשעה מפציצי אאיצ'י D3A בדרכם תקוף את שיירות בעלות הברית. בדרכו, חלף המבנה היפני מעל תחנת צופי חוף אוסטרלים, שדיווח לבעלות הברית בשעה 10:37 על המטוסים היפנים שעושים דרכם לדרום מזרח.

בשעה 13:35 הגיעו מפציצי הבטי לגוודלקנל, אך ראות מוגבלת הביאה לכך שהטייסים הטילו את כל פצצותיהם בים. 18 מטוסי F4F ויילדקט שהמריאו מנושאות המטוסים סרטוגה ואנטרפרייז יצאו ליירט את המפציצים, וקרב אוויר התפתח בינם לבין מטוסי הזירו. לאחר שמפציצי הבטי עזבו את האזור, הגיעו מפציצי הצלילה ואל, ובשעה 15:00 פגעו במשחתת "מאגפורד" והסבו לה נזק קל. בקרב האווירי איבדו היפנים חמישה מפציצי בטי, את כל תשעת מפציצי ואל (ארבעה נאלצו לנטוש בדרך חזרה מחמת מחסור בדלק), ושני זירו, בתמורה לנזק קל למשחתת ותשעה ויילדקט.[6]

פריקת אספקה לחוף בגוודלקנל
פריקת אספקה לחוף בגוודלקנל

בשעה 16:00 ירדו ונדגריפט ומטהו לחוף והקימו את מפקדת דיוויזיית הנחתים הראשונה בגוודלקנל. לקראת רדת החשיכה עצרו כל הכוחות במקומם והתכוננו ללילה. מבחינת השגת היעדים הטקטיים, היה יום הנחיתה הצלחה, שכן הנחיתות התנהלו בצורה חלקה, והנחתים כבשו את ראש החוף בקלות. תרמה לכך העובדה שלאורך כל היום הראשון לא נתקלו האמריקנים בכל התנגדות יפנית, שכן כל היפנים ששהו באי ברחו להרים עם הגעת האמריקנים. לעומת זאת, פריקת הציוד והאספקה בחופים לקתה בחסר. עם התקדמות קבוצות הקרב הרחק מחוף הנחיתה, החלו אוניות התובלה לפרוק ציוד ואספקה. אולם, צוות חיילי הנדסה שהיה אמון על פריקת הציוד והעברתו מהחוף קרס תחת העומס, ופקק תנועה של ספינות הממתינות לפרוק את תכולתן נוצר מול החוף. אפילו לאחר שמפקד צי אוניות התובלה, קפטן לורנס ריפסניידר הורה לכל ספינה להפריש אנשים לחוף לטובת פריקה, לא התגבר קצב פריקת האספקה.

עם רדת החשיכה חנה הרגימנט החמישי כ-3.2 קילומטרים מערבית לחוף הנחיתה, על גדת נחל אליגטור (Alligator Creek), והרגימנט הראשון חנה 1.6 קילומטרים דרום-מערבית לחוף, בתוך הג'ונגל. בשעה 22:00 שינה ונדגריפט את תוכנית הקרב, והורה לקייטס לנטוש את כיבוש ההר ולנוע למחרת מערבה לכיוון רמת לונגה, במקביל לרגימנט החמישי שינוע לשם לאורך החוף.[7] בשל בעיות בתקשורת, הצליח קייטס ליצור קשר רק עם הגדוד הראשון שלו, והפנה אותו ללונגה, בעוד שני הגדודים האחרים המשיכו לכיוון ההר.

היום השני, 8 באוגוסט

המשחתת ג'רוויס (מלפנים) לאחר שנפגעה מטורפדו, אוניית התובלה ג'ורג' אליוט עולה באש ברקע
המשחתת ג'רוויס (מלפנים) לאחר שנפגעה מטורפדו, אוניית התובלה ג'ורג' אליוט עולה באש ברקע

בשעה 08:00 ה-8 באוגוסט המריאו מרבאול 27 מפציצי בטי חמושים בטורפדו, ו-15 מטוסי זירו במטרה לתקוף את הצי האמריקני מול גוודלקנל. גם הפעם הזהירו תצפיתני החופים האוסטרלים על הגעת הטייסת, אך היפנים טסו ברום נמוך מצפון לאיי פלורידה, ותקפו את הכוח האמריקני מכיוון מזרח. מטוסי ויילדקט ואש נ"מ מאוניות התובלה הפילו מספר מפציצים, אך טורפדו אחד פגע במשחתת "ג'רוויס", ומפציץ נוסף התרסק אל תוך הגשר של אוניית התובלה "ג'ורג' אליוט". חוסר ניסיון של צוותי בקרת הנזקים הביא לנטישת האונייה, ששקעה זמן קצר לאחר מכן.[8] למרות זאת, רק חמישה מפציצי בטי חזרו בשלום לרבאול, ושני זירו אבדו.

בשעה 09:30 חצה הגדוד הראשון של הרגימנט החמישי את נחל אליגטור, והתקדם בזהירות לכיוון רמת לונגה דרך חורשות עצי קוקוס. בשעה 15:00 חצה כוח החלוץ של הגדוד את הגשר מעל נהר לונגה, הזורם מערבית לרמה בה שכן שדה התעופה היפני. בשלב זה נתקלו הנחתים לראשונה באש יפנית, אך הייתה זו אש מבודדים ולא התקפה מאורגנת, ובשעה 16:00 נכנסו הנחתים למחנה היפני הנטוש והשלימו את כיבוש שדה התעופה.[9]

במקביל נע הגדוד הראשון של הרגימנט הראשון במקביל לרגימנט החמישי, אך דרומית לו ובפנים האי. בניגוד לתנועה לאורך החוף, נאלץ הגדוד הראשון לעבור בתוך הג'ונגל, והתקדמותו הייתה איטית בהרבה מהתקדמות הרגימנט החמישי. למרות זאת, עד שעות הערב הגיע הגדוד לגדה המזרחית של נהר הלונגה, שהיוותה את גבולו המערבי של שדה התעופה, ואיבטח אותו. הגדודים השני והשלישי של הרגימנט הראשון לא הצליחו להתקדם כמתוכנן בג'ונגל העבות, ונאלצו לחנות למהלך הלילה דרומית לשדה התעופה.[10]

תוצאות הקרב

שרידי מפציץ "בטי" יפני מול גוודלקנל, 8 באוגוסט
שרידי מפציץ "בטי" יפני מול גוודלקנל, 8 באוגוסט

הנחתים שנכנסו למחנה היפני הנטוש מצאו כלי נ"מ, ציוד תקשורת, מערכת מכ"ם, ציוד מכני כבד, כלי רכב, מצבורי אספקה ואף מסמכים מסווגים. עם זאת, הכמות הקטנה יחסית של ציוד העידה שבאי שהה חיל מצב קטן בהרבה ממה ששיערו בעלות הברית, והנסיגה החפוזה שלהם, מבלי שהשמידו דבר, הצביעה על מורל נמוך קרב החיילים היפנים באי.[11]

בצד בעלות הברית, העיבו מספר ליקויים על היומיים הראשונים בגוודלקנל. ראשית, ההפגזה של ספינות המלחמה כמעט ולא הסבה נזק למתקנים היפנים באי, ומפקדי הספינות יידרש עוד זמן רב עד שילטשו יכולת זו. בנוסף, פריקת הציוד נתקלה בקשיים רבים, שנבעו בעיקר בחוסר תקשורת בין הצי לחיל הנחתים, והביאו לאחר מכן למחסור באספקה. גם תפקודו של חיל הנחתים לא נעדר ביקורת, והיומיים הראשונים של פעילות בגוודלקנל הראו שהנחתים לוקים בתכנון, בסיור, בתאום בין יחידות, בשליטה ביחידות ובמשמעת אש. למרות זאת, נתפשה הנחיתה כהצלחה, ולקחים רבים נלמדו לטובת פעולות עתידיות.[12]

לכיבוש רמת לונגה ושדה התעופה הייתה חשיבות אסטרטגית רבה. צוותי בינוי שנחתו בגוודלקנל בימים שלאחר כיבוש לונגה המשיכו את עבודתם של צוותי הבינוי היפנים, וסללו מסלול טיסה ומתקני שדה, וב-20 באוגוסט נחתו המטוסים הראשונים בשדה התעופה, שקיבל את השם שדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי. הכוח האווירי שחנה בגוודלקנל, שקיבל את הכינוי כוח אוויר קקטוס, סיפק סיוע אווירי לכוחות הקרקע, ויצא למשימות יירוט כלי שיט של הצי הקיסרי היפני שהתקרבו לגוודלקנל, והיה לו גורם מכריע במערכה כולה. שדה הנדרסון הפך להיות הנקודה האסטרטגית עליה נלחמו האמריקנים והיפנים לכל אורך קרב גוודלקנל, אך האמריקנים לא איבדו את השליטה בו לאחר שכבשו אותו ב-8 באוגוסט.

לקריאה נוספת

  • Frank, Richard. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Random House, 1990. ISBN 9780394588759.
  • Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
  • Lundstrom, John B. First Team and the Guadalcanal Campaign: Naval Fighter Combat from August to November 1942. Naval Institute Press, 2005. ISBN 9781591144724.
  • Samuel Eliot Morison, The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943, vol. 5 of History of United States Naval Operations in World War II. Boston: Little, Brown and Company., 1955
  • Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. ISBN 9780674006805.

הערות שוליים

  1. ^ Frank, עמ' 629.
  2. ^ 1 2 Frank, עמ' 51.
  3. ^ Jersey, עמ' 412-408.
  4. ^ Bullard, עמ' 122.
  5. ^ Frank, עמ' 61.
  6. ^ Frank, עמ' 69-64.
  7. ^ Zimmerman, עמ' 49-48.
  8. ^ Hough, עמ' 259.
  9. ^ Zimmerman, עמ' 50-49.
  10. ^ Hough, עמ' 258.
  11. ^ Zimmerman, עמ' 50.
  12. ^ Frank, עמ' 82.
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
הנחיתה בגוודלקנל
Listen to this article