הסגנון הבין-לאומי בארץ ישראל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הסגנון הבין-לאומי בארץ ישראל הוא סגנון בין-לאומי באדריכלות ובעיצוב, שהתפתח מהזרם המודרניסטי באדריכלות המאה ה-20, והושפע רבות מבית הספר לאדריכלות באוהאוס שפעל בגרמניה (ולכן נקרא "באוהאוס", בעיקר בתל אביב). הסגנון, כעולה משמו, היה בין-לאומי, אחד מעקרונותיו הבולטים היה האוניברסליות, זכה להצלחה רבה בארץ ישראל והיה סגנון הבנייה המוביל בתקופת היישוב. רוח בניין הארץ והגעתם של אדריכלים אירופאים רבים בעלייה הרביעית והחמישית עם רעיונות חדשים השתלבו היטב ומימשו את רעיונות המודרניזם האירופאי בצורה ייחודית ומשמעותית.
עובדות מהירות מידע כללי, אזור גאוגרפי ...
תחנת הכוח רדינג א' שבשפך הירקון | |
מידע כללי | |
---|---|
אזור גאוגרפי | ארץ ישראל |
טווח תאריכים | שנות ה-20 – שנות ה-70 במאה ה-20 |
מבנים עיקריים | כיכר דיזנגוף, בית אגיון, ספריית שוקן |
סגנון אדריכלות קודם | הסגנון האקלקטי בארץ ישראל |
סגירה
הסגנון הבין-לאומי, והאדריכלות המודרניסטית בכלל, היו בגרסאות שונות הסגנון השולט בארץ עד סוף שנות ה-70 ופרק חשוב בתולדות האדריכלות הישראלית, אך הבנייה, הנחשבת למופת של האדריכלות המודרנית,[דרוש מקור][מפני ש...] הייתה בשיאה בשנות ה-30.