העדה החרדית

סמל הכשרות של העדה החרדית
שורשים, סיווג והנהגה
דת	יהדות
זרם	יהדות חרדית
ענף	חרדי
תאריך ייסוד	1920-1921
שם במקור	ועד העיר האשכנזי
שיוך מייסדים	היישוב הישן
מספר מאמינים	בין 15,000 ל-40,000 נפש[1]
ארגונים ופעילות
מרכז	ארץ ישראל
אזורי פעילות	ירושלים, בית שמש

העדה החרדית היא ארגון הכולל מספר קהילות חרדיות בישראל, המתייחדות בהתנגדותן לציונות ולשיתוף פעולה עם מדינת ישראל ומוסדותיה. מבחינה רעיונית, אנשי העדה החרדית מחשיבים עצמם כממשיכי דרכם של בני היישוב הישן בקיום אורח חיים מתבדל וסגור.

העדה החרדית מהווה מיעוט קטן מתוך כלל הציבור החרדי. יש קושי להעריך את גודלה בגלל העדר רישום פורמלי כלשהו, טשטוש הגבולות בינה לבית קבוצות אחרות בחברה החרדית ועזיבה של יחידים וקבוצות. לפי הערכות מספרם של אנשי העדה החרדית הוא בין 15,000^{[דרוש מקור]} ל-40,000 נפש^[1][2]. הם מתרכזים בעיקר בשכונת מאה שערים בירושלים וברמת בית שמש ב'^[3].

העדה החרדית מפורסמת גם בשל גוף הכשרות שלה, "בד"ץ העדה החרדית", שהוא מערכת הכשרות הפרטית הבולטת ביותר בישראל.

העדה החרדית בולטת בהפגנות שאנשיה עורכים, בפרט נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים.

תולדות העדה

בשנת 1918, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים מוקם "ועד העיר האשכנזי"^[4]. בשנת 1919 התמנו הרבנים יוסף חיים זוננפלד ויצחק ירוחם דיסקין לעמוד בראשו. מטרת הוועד הייתה לייצג את הקבוצות היהודיות האורתודוקסיות הלא ציוניות בעיר ירושלים. וזאת כעדה יהודית נפרדת שקראה לעצמה ה"עדה חרדית". כלל הקבוצות היהודיות בעיר, יוצגו על יד ועד העיר ליהודי ירושלים שנישלט על ידי אנשי הישוב החדש. כדי לזכות בגיבוי ותמיכה של גוף חזק ובעל אמצעים, הצטרפו אנשי "ועד העיר האשכנזי" לאגודת ישראל העולמית^[5].

בראשית ימיה הונהגה במנדט הבריטי חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות לניהול עצמי. את היהודים ייצגה "כנסת ישראל". כאשר הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוכרה כסמכות הדתית עבור היהודים. בגוף זה היה רוב גדול לציונים והציבור החרדי נחלק כיצד יש להתייחס לכנסת ישראל. הרב יוסף חיים זוננפלד הוביל קו שתבע בידול מוחלט. בעקבות ניצחון הציונים בבחירות לוועד הלאומי פרשו ממנו אנשי אגודת ישראל שקיבלו הכרה כקבוצה נפרדת. בשנת 1936 התאחדו בתי הדין של הפרושים ושל החסידים והוקם ארגון העדה החרדית, שתפס את מקומו של ועד העיר האשכנזי כארגון המיצג את החרדים הלא־ציונים בירושלים^[6]. הארגון נרשם כאגודה עות'מאנית ונקרא- "העדה החרדית פרושים וחסידים ועד העיר לקהילת האשכנזים", ובשנת 2008 נרשם כעמותה ברשם העמותות במשרד המשפטים^[7].

בשנת 1924 התמנה הרב משה בלוי לעמוד בראש ועד העיר האשכנזי. במקביל שימש גם כראש אגודת ישראל בארץ ישראל. בעשר השנים שעמד בראש הוועד, נחשב הוועד לסניף הירושלמי של אגודת ישראל העולמית. במהלך שנות העשרים התגברה העלייה לארץ ישראל של אנשי אגודת ישראל מפולין וממזרח אירופה. העולים נקטו בגישה מתונה יותר מזו של בני היישוב הישן וההבדלים בין שתי הקבוצות שבתוך אגודת ישראל התעצמו. בעוד בני היישוב הישן ביקשו לשמר את אורח החיים הישן והתנגדו בין השאר להקמת בתי ספר לבנות, הרי שהעולים מפולין ביקשו להקים בתי ספר בית יעקב. הקרע הגדול בין הזרמים היה בשאלת יחסה של העדה החרדית עצמה אל המוסדות הציוניים, שהתגלע בחריפות לאחר מותו של הרב יוסף חיים זוננפלד. עוד בחיי הרב זוננפלד עלתה שאלת השתתפות לבחירות לעירייה בשנת תרפ"ו. בהמשך עלתה שוב השאלה בשנת תרצ"ה, בזמן הנהגתו של הרב יוסף צבי דושינסקי. בשני המקרים תמכו ראשי העדה החרדית בהצבעה, ואילו הקנאים ורבני הונגריה התנגדו. גם אגודת ישראל עצמה הייתה שסועה, וחילוקי דעות קשים שררו בין אגודת ישראל הירושלמית בראשות הרב בלוי, ובין אגודת ישראל העולמית בראשות ד"ר יצחק ברויאר מגרמניה והרב יצחק מאיר לוין.

חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות הרב עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1935 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם "חברת החיים", אשר בשנת 1938 שינתה את שמה לנטורי קרתא^[8].

בחודש טבת תש"ד (1944) התקיימה אספה של העדה החרדית בפתח תקווה, ובכינוס היה רוב גדול לאנשי אגודת ישראל מחוץ לארץ ותומכיהם. לכינוס הוזמן הרב פנחס עפשטיין מרבני העדה החרדית, והיחס אליו היה שולי ומזלזל. הרב עפשטיין ראה ביחס אליו פגיעה בכבודו ויצא מהכינוס באופן הפגנתי. האירוע גרם למתח אדיר בין אגודת ישראל ונטורי קרתא. בבחירות להנהגת 'העדה החרדית' שנערכו בשנת 1945 קיבלה סיעת 'נטורי קרתא' את רוב הקולות והשתלטה על הנהגת 'העדה החרדית'^[5]. אנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם פרשו סופית מהעדה החרדית.

בעדה החרדית נותרו הזרמים הירושלמיים שהבולט בהם הוא חסידות תולדות אהרן וכן חסידות סאטמר, חלוקת התפקידים בעדה היא לפי גודלן וחשיבותן של הקהילות.

במאה העשרים ואחת

בשנת 2013 התגלעה מחלוקת בתוך העדה החרדית ביחס לגילוי מערות קבורה במתחם בנייה בבעלות משפחת גולובנציץ בבית שמש. הגאב"ד הרב יצחק טוביה וייס ורוב חברי הבד"צ צידדו בעמדת ארגון אתרא קדישא שאלו הם קברי יהודים ואסרו את הבנייה אף על פי שמאות דירות כבר נמכרו לחרדים. לעומתם, פסק הראב"ד הרב משה שטרנבוך כי אלו מערות של גויים. המחלוקת הובילה לדרישה מקרב הקיצוניים לעריכת בחירות להנהלת העדה, בנימוק שלקהילות "קהל פרושים" ו"ברסלב" אין ייצוג בגוף זה. על אף טענות אלו, בשנת תשע"ה חתמו רבני "קהל פרושים" על מכתב שאינם מעוניינים בחברי הנהלה. לאחר דין ודברים הוחלט על הוספת חברי הנהלה חדשים מקהילת "ברסלב" ומ"קהל פרושים".

השקפת העדה

בהחלטה לאחר מאורעות תרפ"ט מחה בית הדין של העדה על כוונת ראשי היישוב להצהיר על בעלות הערבים על מתחם הכותל המערבי. בהחלטה נאמר שהכותל המערבי שייך לכל עם ישראל, "בכל מקום שהם", ואיש אינו מוסמך לשום ויתור בשמם. לדברי הבד"צ, "מוטב שיחתמו על ביטול הצהרת בלפור ולא ח"ו שלהם [הערבים] הבעלות על הכותל"^[9].

גאב"ד בית הדין של העדה החרדית הרב יוסף צבי דושינסקי הופיע בפני ועדת פיל ואמר ש"על יסוד ההכרה במציאות שפזורי עם התורה מרגישים את עצמם עוד היום כבנים של ארץ הקדושה ניתנה הצהרת בלפור". ו"אין לבדוק כל אחד אם הוא חרדי או לא". יש להסיר את כל ההגבלות הממשלתיות בעליה וברכישת קרקעות. אמר הרב דושינסקי באוזני ראש הוועדה^[10].

ההשקפה של העדה החרדית מורכבת מתערובת של שתי גישות, הונגרית ובריסקאית. הגישה המזוהה עם הזרם הבריסקאי וכן עם הרב אלחנן וסרמן מתנגדת לציונות ולמדינה עקב זהותן החילונית, ומה שמתואר כהתנכרותן למסורת היהודית ופעולתן נגדה. הקונפליקט המעשי בין ציונים לחרדים בירושלים החל עוד לפני קום המדינה, סביב חילולי שבת, הקמת הרבנות הראשית לישראל ועוד. העדה החרדית דגלה בהתבדלות מכל השפעה ציונית. הגישה השנייה היא ההשקפה המזוהה עם רוב בני הונגריה, השוללת את קיום המדינה מעיקרו, כיוון ש"חדש אסור מן התורה", ^{[דרוש מקור]} ואין לשנות מאומה ממנהג האבות, שלא נאבקו על עצמאות יהודית. גישה מרחיקת לכת עוד יותר בהשקפה ההונגרית, שמייצגה הבולט הוא האדמו"ר מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים, טוענת שהקמת מדינה לפני בוא המשיח מהווה מרידה בקב"ה ודחיקה אסורה של הקץ. הרבי מסאטמר ראה את השואה כעונש משמים על הרצון להקים מדינה. ההבדל בין השיטות מתבטא במחלוקת על הצבעה בבחירות מקומיות. לדעת הרבי מסאטמר הדבר מותר, משום שעירייה אינה שלטון מדיני שאסור לפני הגאולה. לעומת זאת דעת רבני העדה החרדית היא שהדבר אסור, בשל השקפתם כי יש להתבדל מכל גוף ציוני.

בהמשך נוצר מאפיין נוסף של העדה החרדית, והוא שלילת כל סמכות אחרת בירושלים מלבד בית הדין של העדה החרדית, שחובה לציית לו. השקפה זו גרסה כי אין רשות לאף גוף אחר להקים בית דין או מערכת כשרות בירושלים.

העדה החרדית מתנגדת לגילויי אהדה לפלסטינים, הפגנות תמיכה בהם והתרועעות עם מנהיגיהם, פעולות שמבצעים חלק מאנשי נטורי קרתא.

אנשי העדה עמדו בראש מאבקים נגד בריכות מעורבות בירושלים, נגד בתי קולנוע הפתוחים בשבת (למשל קולנוע אדיסון) ונגד חפירות ארכאולוגיות בקברים.

אנשי העדה מדברים ביניהם יידיש, והם שואפים לא לדבר בעברית מודרנית, הנחשבת בעיניהם כשפתם של הציונים הכופרים. בני עדות המזרח שבהם מדברים ביניהם עברית.

היחס למוסדות המדינה

חברי העדה החרדית מקפידים לא להשתתף בבחירות לכנסת והם רואים בכך איסור חמור. הרב טייטלבוים כתב על איסור זה בספרו ויואל משה, ולדעתו בהשתתפות בבחירות עוברים הן על שלוש עברות החמורות והן על שלוש השבועות.

אנשי העדה החרדית מקפידים לא לקחת תקציבים ממשלתיים למוסדות חינוך אלה והם מחרימים מוסדות המקבלים תקציבים כאלה בגלוי. לפי השקפת העדה החרדית זהו האיסור החמור ביותר ביחס למדינה, בשל החשש מהתערבות שלטונית בסדרי החינוך (עקב זאת, עיקר ההתנגדות היא על מוסדות חינוך יסודיים, ולא על ישיבות גדולות וכוללי אברכים). בחסידות סאטמר, לעומת זאת, האיסור על השתתפות בבחירות נחשב לחמור יותר, ואיסור נטילת התקציבים הוא בעיקר עניין קבלי-חסידי של "כוח הפועל בנפעל", כלומר שעל ידי נטילת כסף מאדם, מושפעים ממנו בצורה רוחנית.

ישיבות העדה החרדית אומנם אינן נתמכות בידי המדינה, אך מבקר המדינה מצא שרבים מתלמידיהן רשומים בישיבות אחרות, המקבלות תמיכה^[11].

חלק מבני העדה החרדית מסרבים לקבל את קצבאות הביטוח הלאומי בשל התנגדותם למדינה, אך באופן רשמי אין איסור על כך, בנימוק שזהו החזר על דמי הביטוח שמשלמים הבוגרים, או מנגנון ביטוחי במהותו.

קבוצות בתוך העדה החרדית

העדה החרדית מורכבת מקבוצות וקהילות קטנות יותר: קהילת סאטמר בישראל, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקיא, קהל פרושים, חסידות משכנות הרועים, קהל חסידי ירושלים, קהילת חסידי ברסלב, קהילת תפארת ירושלים, קהילת אנשי ירושלים. מלבדן, רבים מהחרדים הירושלמים רואים את עצמם כפופים לעדה החרדית. במספר קהילות אחרות חלק קטן מחברי הקהילה הם בעלי אוריינטציה לעדה החרדית, כמו חסידות רחמסטריווקא, חסידות פינסק קרלין וחסידות סלאנים. חסידות בוהוש מזדהה אף היא עם עמדות העדה החרדית.

בעבר נמנו על שורות בני העדה החרדית גם בני הקבוצה המכונה כיום "קהל עדת ירושלים" או "ישיבת המתמידים", בראשות הרב נתן יהודה לייב מינצברג, אך אלו פרשו מהעדה. חלק מחברי הקהילה נותרו בעדה החרדית והקימו לשם כך מסגרות אחרות, כמו "תפארת ירושלים" ו"אנשי ירושלים". גם חסידות קרלין הייתה שייכת בעבר לעדה החרדית, עד שהאדמו"ר החליט לקחת תקציבים מהמדינה. חלק מהחסידים הקים את "קהל חסידי ירושלים" ונותרו בעדה החרדית. גם חסידות בעלזא הייתה חלק מהעדה החרדית, עד שלאחר מאבקים החליט האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח לפרוש ממנה בתחילת שנות השמונים^[12]. קהילות בריסק קרובות לעדה החרדית ורבניהן משתתפים לעיתים בכינוסים של 'העדה' או חותמים על מודעות מטעמה, אך אנשי בריסק אינם משתייכים באופן רשמי לעדה.

כאמור, חלק מאנשי העדה נמנים עם חסידות סאטמר, שכמו העדה, המאפיין אותה הוא ההתנגדות המוחלטת למפעל הציוני, וראייתו כשורש כל רע בחיי העם היהודי בדורות האחרונים. בשל זהות ההשקפות יש כאלו המחליפים בין המושגים "סאטמר" ו"העדה החרדית", אך דבר זה אינו מדויק. לא כל בני העדה החרדית מחשיבים עצמם לחסידי סאטמר, גם אם הם מושפעים מהשקפת מייסדה, הרב יואל טייטלבוים, על הציונות, ויש מהם שהם מתנגדים מובהקים, כלומר הולכים בשיטתו של הגאון מווילנה ששלל את תנועת החסידות. כמו כן, לשיטת סאטמר מותר להשתתף בבחירות מקומיות כיוון שהן נחשבות כ"ועד בית" ולא מהוות הכרה במדינה, ואילו העדה החרדית אוסרת זאת מפני התבדלות מהרשויות הציוניות. מאידך, חסידות סאטמר אוסרת לגור ביישובים מחוץ לקו הירוק וכן ללכת לכותל המערבי. לעומת זאת לעדה החרדית יש רבנים מטעמה במודיעין עילית וביתר עילית שמעבר לקו הירוק ואין לה התנגדות רשמית להליכה לכותל המערבי.

בלבול דומה יש בין המושגים "העדה החרדית" ו"נטורי קרתא". אין שני אלו זהים. "נטורי קרתא", בארמית: "שומרי העיר", היא קבוצה קיצונית יותר מהעדה, של אנשים שקיבלו על עצמם ללחום נגד הציונות, בהפגנות ובפעילויות למיניהן. יש יותר מקבוצה אחת המכנה עצמה "נטורי קרתא", יש מהן הקרובות יותר לעדה החרדית ומשתפות עמה פעולה, ויש הנאבקות בה בגלוי, בראותן בה גוף פשרני. ראשית "נטורי קרתא" בעימות בין קנאי העדה לבין אנשי אגודת ישראל בשנות השלושים והארבעים. העימות הסתיים בניצחונם של הראשונים ובפירוד בין אגודת ישראל לעדה שאימצה את אידאולוגיית "נטורי קרתא" (ראו עוד בערך נטורי קרתא).

מאפייני הקהילה

חלק נכבד מבני העדה מרוכזים באזור שכונות גאולה ומאה שערים בירושלים, אך ישנם רבים שיצאו לגור בשכונות אחרות כמו גבעת שאול, רמות, רמת שלמה ועזרת תורה. ריבוי טבעי ומחסור במקומות מגורים זולים בירושלים הובילו להתפתחות של קהילות חדשות מחוץ לירושלים.

רוב בני הדור הצעיר של העדה החרדית מתגוררים בבית שמש. בשכונות העיר ישנם בתי הוראה ומורי הוראה מטעם הבד"צ ומתגורר בה חבר הבד"צ הרב יהושע רוזנברגר, שהוא המנהיג בפועל של העדה במקום. קהילות העדה מפעילות עשרות מוסדות חינוך לבנים ולבנות, כמו גם רשת כוללים עם מאות אברכים בנשיאות גאב"ד העדה.

ריכוזים של אנשי העדה החרדית ישנם גם בבני ברק, באחוזת ברכפלד שבמודיעין עילית, באלעד ובביתר עילית.

מבחינת הלבוש ניכרים רבים מאנשי העדה בכובע סמט שטוח ורחב תיתורה (הנקרא בסלנג יידישאי סוּפֶּר). הנשים לובשות בגדים צנועים מאד עם צבעים לא בולטים, ומקפידות לכסות את ראשן במטפחת הדוקה (ולא בפאה נוכרית). חלק נכבד מחסידי העדה החרדית המשתייכים לחצרות חסידיות שונות נוהגים ללבוש את הלבוש המסורתי הירושלמי.

בעדה החרדית, שלא כמו אצל הליטאים, אין זו נורמה מחייבת עבור הגברים לעסוק בלימוד תורה בכולל לאורך ימים. הגברים יוצאים לעבוד בעבודות שונות שאינן דורשות השכלה אקדמית. רבים מהם במלאכות הקשורות לדת, כגון סופר סת"ם, השגחת כשרות, שחיטה וכדומה, ומהם גם אנשי עסקים מצליחים.

המבנה הארגוני של העדה

לעדה החרדית מערכות קהילתיות נפרדות, שהחשובה שבהן היא בית הדין שלה. בית דין זה נבדל מבית הדין הכללי, שהסתפח למסגרת הרבנות הראשית בעת הקמתה בתחילת תקופת המנדט הבריטי. סמכות בית הדין של העדה החרדית מקובלת במלואה רק על אנשי עדה זו. למרות זאת, העדה החרדית רואה את עצמה כבעלת האפוטרופסות הציבורית מאז הקמתה על ידי רבי יוסף חיים זוננפלד, מי שהוכר בציבור החרדי כרבה של ירושלים. לכן מכנה עצמו בית הדין שלה "בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים".

בעבר עמד בראשות העדה באופן סמלי "נשיא העדה החרדית". בתפקיד נשא האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים אף על פי שחי בארצות הברית. לאחר פטירתו עבר התפקיד ליורשו הרב משה טייטלבוים מסאטמר.

בראש העדה החרדית עומד בפועל הבד"ץ שלה, בית דין צדק. הגאב"ד הוא מנהיגה הרוחני של העדה. עד יולי 2022 מילא תפקיד זה הרב יצחק טוביה וייס, שבעבר כיהן כדיין בקהילה החרדית של אנטוורפן. תפקיד הגאב"ד הוא בעיקרו ייצוגי, אך לפתחו מגיעות להכרעה השאלות העקרוניות והמסובכות, והוא נחשב בעל הסמכות העליונה בעדה. במקביל לגאב"ד מכהן הראב"ד, שהוא ראש ההרכבים של בית הדין בפועל. כיום מכהן בתפקיד הראב"ד הרב משה שטרנבוך.

הנהלת העדה החרדית עוסקת בענייניה השוטפים של הקהילה והיא ממנה דיינים חדשים, את הראב"ד ואת הגאב"ד. בהנהלה יש ייצוג יחסי לקהילות החברות בה. סגן יו"ר ההנהלה נקרא מזכיר העדה. עוד קיימים גוף של שבעים ואחד חברים ובתוכו גוף של עשרים ושלושה חברים (בדומה למתכונת העתיקה של הסנהדרין). שני גופים אלה אינם מתכנסים ואין להם חשיבות מעשית.

העדה החרדית מנהלת בסיוע סאטמר את "קרן ההצלה", שמענקיה מיועדים למוסדות חינוך אשר אינם נעזרים במדינה. העדה מפעילה עשרות מו"צים – מורי צדק העוסקים בפסיקת הלכה, בעיקר בירושלים ובבית שמש.

ביטאונה של העדה החרדית הוא השבועון "העדה".

העדה החרדית והזרם החרדי המרכזי

למרות דברי תוכחה קשים שמטיחים אנשי העדה בחרדים האחרים בפשקווילים (צורת תקשורת נפוצה בציבור הממעיט בשימוש בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט), היחסים בינם לבין הזרם החרדי המרכזי הם בדרך כלל סבירים. כך למשל, כאשר נפטר רב חשוב של העדה משתתף הציבור החרדי כולו באבל. רובם של החרדים מהזרם המרכזי סומכים על הכשר העדה החרדית.

בכמה מקרים תקפו אנשי העדה החרדית או נטורי קרתא את מנהיגי הציבור הליטאי כאשר הצטיירו בעיניהם כפשרנים. הרב יוסף שלום אלישיב הותקף קשות בידי חלק מאנשי העדה כשנתן ידו להסדר פשרה בנוגע לחפירות ארכאולוגיות בקברים. אנשי העדה פעלו גם נגד הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן כאשר נקשר שמו ביוזמת הנח"ל החרדי.

בשנים תש"מ-תשמ"ב התחוללה מחלוקת גדולה בין חסידות בעלזא לבין העדה החרדית, על רקע לקיחת תקציבים מהמדינה. רבני העדה החרימו את מוסדות בעלזא ובתגובה החרימו אנשי בעלז את מוסדות העדה וייסדו בית דין צדק ומערכת כשרות משלהם.

רוב ההפגנות והמהומות החרדיות סביב חילול שבת או חפירת קברים הן ביזמת העדה החרדית ולא הזרם החרדי המרכזי. חלק מן ההפגנות האלה הן בתמיכת בד"ץ העדה החרדית וחלקן הן בהיקף קטן יותר וביזמת אנשי נטורי קרתא וגורמים אחרים.

בד"ץ העדה החרדית

לבד"ץ חשיבות כבית דין פרטי המכריע בחלק מן הסכסוכים בענייני ממונות בעולם החרדי. כוחו של בית הדין נחלש עם הקמת בתי דין רבים נוספים, כמו בית דין צדק בני ברק שהוקם בתשכ"ח ובית הדין לממונות של המועצה הדתית בירושלים בשנת תשל"ח ועוד.

נגד הבד"ץ הועלו טענות על היותו פוסק בסכסוכי עולם תחתון, בין השאר סכסוכים הקשורים להברחות סמים, טענות אלו הוכחשו. לדברי חוקר החרדים, פרופ' מנחם פרידמן:

הבד"צים מוכנים לשפוט כלכלה שאינה עובדת לפי חוקי המדינה ומוכנים ויכולים להטיל סנקציות. חלק גדול מהמשפטים בבד"צים עוסק בהון שחור. גם הון שחור בינלאומי. הם יכולים לעסוק בזה, כי הם לא מוסרים למשטרה את תוכן הדיונים.

— שחר אילן, חרדים בע"מ, פרק 9

הכשר הבד"ץ

בד"ץ "העדה החרדית" ידוע בציבור הכללי בעיקר בשל מערכת הכשרות הכפופה לו. זהו גוף הכשרות הפרטי הבולט בישראל והוא זוכה לפופולריות בקרב חרדים רבים משום שהוא נחשב למחמיר. מערכת הכשרות אינה כפופה מבחינה ניהולית להנהלת העדה החרדית. מערכת הכשרות מחולקת לוועד הכשרות, בניהולו של הרב פפנהיים, שתחת סמכותו מפעלי מזון ומסעדות. ולועד השחיטה, שהקים הרב מאיר ברנדסדורפר, שתחת סמכותו משחטות ומוצרי בשר. בשל ההשלכות הכלכליות שיש להסרת הכשר ממפעל לייצור מזון, מרכז ועד הכשרות של העדה החרדית כח רב^[13]. כיום שתי הוועדות בראשות הרב נפתלי הלברשטאם.

גוף הכשרות פועל באמצעות חברה בע"מ בשם 'ק.ד.ש. שרותי דת קהילה חינוך וכשרות בע"מ'^[14], חברה שהוקמה בקיץ 2000 במקום עמותה שפעלה קודם לכן. מרבית הכנסות החברה מתקבלות מתשלומים המועברים מחברת מ.ב. גלאט עוף למהדרין, שעוסקת בשיווק בשר עוף בכשרות בד"ץ העדה החרדית. בשנת 2000 נחתם בין החברה לבין רשות המיסים הסכם חריג שלפיו יותר לחברה לנכות מרווחיה הוצאות שנועדו להגשת הכנסות ללא צורך באסמכתאות (כדוגמת קבלות או תלושי שכר) בשיעור של עד 35% מכלל ההכנסות. הסכם חריג זה הוסבר ברצון להעביר את פעולת ועד הכשרות ממעמד של עמותה, שאינה משלמת מיסים על פעולותיה, למעמד של חברה בע"מ, לטובת עובדיה שהועסקו עד אז באופן בלתי-רשמי וללא זכויות סוציאליות, על רקע מאפייני התנהלות חברתיים וכלכליים ייחודיים לעדה החרדית. בעקבות סכסוך שהתגלע בין רשות המיסים לבין החברה על רקע שומות המס שלה בשנים הבאות, נדון תוקפו של הסכם זה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק דינה של השופטת מיכל אגמון גונן הוכר תוקף ההסכם, אך ניתנה למדינה אפשרות לבטלו בעתיד^[15]

בין החברות והמפעלים שעליהם מפקחת מערכת הכשרות: תנובה, טרה, אסם, עלית, טמפו, מאפיות אנג'ל וברמן.

חלק מנטורי קרתא רואים פשרה אידאולוגית בכך שהבד"ץ נותן הכשר לגופים המזוהים עם הציונות ובפרט עם הקיבוצים, כמו "תנובה", והם מפעילים מחלבה עצמאית. ישנם חרדים המותחים ביקורת על כך שהעדה החרדית נותנת הכשר למוצרי "מותרות" (כמו ממתקים, מסעדות ואוכל מוכן לפסח), דבר שהרב פנחס אפשטיין ורבנים נוספים התנגדו לו בעבר.

במסגרת מערכת הכשרות קיימים גופי השגחה נוספים: "לשכת סת"ם" – לשכה העוסקת בתשמישי קדושה; "ועד השמיטה"; ועד לענייני השקעות ופיננסים; ועד העירובין שמתקין עירוב בירושלים, בית שמש ומירון, ועוד מספר גופים קטנים. בראש חלק מהגופים עומדים דייני העדה.

בשנת השמיטה, מקיים בד"ץ העדה החרדית מערכת השגחה עניפה לפירות וירקות, המסתמכת על יבול נכרי בלבד. הם מתנגדים בחריפות להיתר מכירה ולאוצר בית-דין: "הבד"ץ אינו מתיר אוצר בית-דין, מלבד באתרוגים לצורך חג הסוכות, שבהם אין אפשרות אחרת. תחת מעטה של אוצר בית-דין, נוצרת אפשרות לסוחרי שביעית לגלגל עסקאות מסחר בפירות שביעית. מבעד למסוה של אוצר בית-דין, משלשלים סוחרים וקניינים סכומי כסף גדולים, מבלי שמאן דהוא יחשוש שבעצם מדובר רק בהסוואה. האוצר בי"ד התפתח למכשיר העוקף בדרך הערמה, לעיתים גלויה ולעיתים מוסתרת, את האיסור של מסחר בפירות שביעית. כבר לפני קרוב למאה שנה יצאו חכמי וגדולי ירושלים בכרוז שאין כל היתר באוצר בית דין בפירות שמיטה שגדלו באיסור, ומאז ועד עתה הוראתם נשמרת בסילודין בקרב הבד"ץ. כידוע בירושלים מקדמת דנא להחמיר ב"שמור" או "נעבד" כפסק רבני ירושלים, גם לא על ידי אוצר בית-דין. וכל מקורות האספקה של פירות וירקות בשנת השביעית, היא ברובה פירות וירקות של נכרים, שאין עליהם קדושת שביעית כלל, וכפי שנפסק והונהג בארץ ישראל משנות דור, מזמן מרן הבית יוסף ועד עתה."^[16]

בשנת 2011 פרסמו הרב משה ברנדסופר מרבני חסידות תולדות אהרון והאדמו"ר מאמשינוב שלדעתם יש להימנע מאכילת בשר בהשגחת הבד"ץ בשל כשלים וזיופים בארגון.^[17]

בשנת 2018 התפרסם תחקיר על פיו הבד"ץ מפלה יהודים אתיופים ולא מאפשר להם לגעת ביין. בתגובה, הרב יצחק יוסף אמר: "ספק גדול אם ניתן לסמוך על גוף כשרות הרואה עצמו כמחמיר כביכול ומיקל בהלבנת ובשפיכות דמים של יהודים אחרים רק בשל צבע עורם".^[18]

פרסומים

• שבועון העדה המופץ באלפי עותקים.
• מגזין ההשגחה בו סקירה על מפעל הכשרות הגדול בעולם.
• מערכת הכשרות מוציאה בערב פסח "מדריך הכשרות" מדי שנה, הכולל שני חלקים לפסח ולכל השנה, נכון לשנת ה'תשפ"א פרסמה המערכת ע"ב (72) מדריכי כשרות.

בד"ץ העדה החרדית הספרדית

בית דין נוסף הכפוף לעדה החרדית מבחינה מנהלית הוא בית הדין של "העדה החרדית הספרדית". את בית הדין הקים הרב אהרן בצלאל. רבני בית הדין בעבר היו הרב צדקה חוצין, הרב יעקב מוצפי (כיהן כאב"ד), רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם מסטרופקוב, הרב יוסף סוסו הכהן והרב עובדיה יונה.

נכון ל-2020 אב בית הדין הוא הרב אהרן עזריאל רחמים (אחיינו של הרב יצחק נסים) הרב רפאל רוזיליו והרב אברהם כהן, שנכנס לתפקיד בשנת 2019 (תשע"ט) לאחר פטירתו של הרב עובדיה יונה.

לבית הדין יש בית הוראה. בין המו"צים: הרב יעקב שכנזי והרב יצחק טורג'יאן. בית הדין ובית ההוראה נמצאים בשכונת הבוכרים בירושלים.

מספר המשתייכים ל"עדה החרדית הספרדית" מועט, אך בכנסים רבים של העדה החרדית מזמינים רב ספרדי (בדרך כלל הרב דוד בצרי או הרב יעקב משה הלל) שינאם בעברית לטובת הספרדים שאינם מבינים יידיש. לזרם שייכים 'תלמוד תורה יעב"ץ' ו'תלמוד תורה קריית ספר', וכן בית הספר היסודי לבנות 'בנות יהודית'. בבני ברק ישנם מוסדות "קדושת התורה" ו"עטרת יואל" תחת "מוסדות רבינו יואל", במימונם של חסידי סאטמר.

ראשי העדה החרדית לאורך השנים

גאב"דים:

• הרב יוסף חיים זוננפלד (1920–1932) (ה'תר"פ–ה'תרצ"ב)
• הרב יוסף צבי דושינסקיא (1932–1948) (ה'תרצ"ב–ה'תש"ח)
• הרב זליג ראובן בנגיס (1948–1953) (ה'תש"ח–ה'תשי"ב). בחודשים הראשונים כמ"מ הגאב"ד
• הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר (במקביל לנשיאות העדה) (1953–1979) (ה'תשי"ב–ה'תשל"ט)
• הרב יצחק יעקב וייס (1979–1989) (ה'תשל"ט-ה'תשמ"ט)
• הרב משה אריה פריינד (1989–1996) (ה'תשמ"ט–ה'תשנ"ו)
• הרב ישראל משה דושינסקי (1996–2003) (ה'תשנ"ו–ה'תשס"ג)
• הרב יצחק טוביה וייס (2003 – 2022) (ה'תשס"ג-תשפ"ב)

ראב"דים:

• הרב משה נחום ולנשטיין (1920–1921) (ה'תר"פ-ה'תרפ"א)
• הרב מרדכי לייב רובין (1924–1929) (ה'תרפ"ד-ה'תרפ"ט)
• הרב פנחס אפשטיין^[19] (1929–1938) (ה'תרפ"ט–ה'תרצ"ח)
• הרב זליג ראובן בנגיס (1938–1948) (ה'תרצ"ח–ה'תש"ח)
• הרב פנחס אפשטיין (1948–1968) (ה'תש"ח–ה'תשכ"ח)
• הרב דוד יונגרייז (1968–1972) (ה'תשכ"ח–ה'תשל"ב)
• הרב יצחק יעקב וייס (1972–1979) (ה'תשל"ב–ה'תשל"ט)
• הרב משה אריה פריינד (1979–1989) (ה'תשל"ט–ה'תשמ"ט)
• הרב ישראל משה דושינסקי (1989–1996) (ה'תשמ"ט–ה'תשנ"ו)
• הרב ישראל יעקב פישר (1996–2003) (ה'תשנ"ו–ה'תשס"ג)
• הרב משה שטרנבוך (מאז 2003) (מאז ה'תשס"ג)

בראש ההנהלה, עמד הרב גרשון שטמר, שהיה שנים רבות האיש החזק בעדה ונפטר בחודש שבט תשס"ז (פברואר 2007). דמות חשובה בהנהגה הפוליטית הייתה המזכיר, שנים רבות מילא תפקיד זה הרב יוסף שיינברגר, שנפטר גם הוא זמן קצר קודם לכן. עם פטירתם של שיינברגר ושטמר מילא את תפקיד היו"ר באופן רשמי הרב דוד אייכלר הישיש (נפטר י"ז אדר ב' תשע"א), כשלצידו מונו 3 סגנים: הרב יעקב רוט (=ראטה) המשמש גם כמזכיר הבד"ץ, הרב שמעון וייס המשמש גם כמנהל ועד השחיטה והרב דוד מנשה רוטשילד.

לקריאה נוספת

• אמנון לוי, החרדים, הוצאת כתר^{[דרושה הבהרה]}
• בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים, הוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמודים 158–184

קישורים חיצוניים

• בד"ץ העדה החרדית, באתר עולם התורה
• נטע סלע, העדה החרדית – תעודת זהות, באתר ynet
• בד"ץ העדה החרדית, באתר "Tog – חדשות ותוכן יהודי"
• עצרת תפילה לפצועים ושבויים במאה שערים, דבר, 9 בנובמבר 1973
• אמילי עמרוסי, ‏מאחורי החומות, באתר ישראל היום, 6 באפריל 2012
• זליג ויינשטיין ושלמה ברזל, תולדות אהרן ודושינסקי נגד העדה החרדית, באתר בחדרי חרדים
• מנחם קרן-קרץ, העדה החרדית בירושלים ויחסה למדינת ישראל, קתדרה 161, תשרי ה'תשע"ז
• נטע סלע, השד העדתי: הכול על פלג "העדה החרדית", שמכתיב את סדר היום בעיר, באתר nrg‏, 13 ביולי 2009
• יאיר אטינגר, על השחיטה: מאחורי הקלעים של ההכשר החזק ביותר בישראל, באתר הארץ, 25 בפברואר 2011
• אלי ביתאן, ‏הכוח חוזר: פלגי הקנאים בציבור החרדי מרימים ראש, בעיתון מקור ראשון, 25 במרץ 2019
• רונן ישי, קווים לדמותה של העדה החרדית, "במחשבה תחילה", כתב העת השנתי של מחלקת המחקר באגף לחקירות ולמודיעין במשטרת ישראל
• העדה החרדית (ירושלים), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים