הפילוסופיה הרביעית
כת יהודית בארץ ישראל בימי הבית השני / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הפילוסופיה הרביעית הוא הכינוי שהעניק יוסף בן מתתיהו[1][2] (והמקובל כיום) לאסכולה של כת יהודית, שהתקיימה לצד שְלוש הכיתות המוכרות של תקופת בית שני: הצדוקים, הפרושים והאיסיים; כת זו נוסדה בידי יהודה בן חזקיה הקנאי הגלילי בשנת 6 לספירה.
הקבוצה ראתה בחתירה לחרות מדינית חזות הכל, עד כדי העלאתה לדרגת ערך דתי. היא האמינה אך ורק במנהיגותו של אלוהים עד כדי מוכנות לסבול כל עינוי, עד מוות, ובלבד שלא תאלץ להכיר באדנותו/סמכותו העליונה של מנהיג בשר-ודם. כניעה לקיסר הרומי נתפשה אצלם כעבירה דתית חמורה; הם האמינו כי מלכות האל בוא-תבוא, בהתערבות האדם. מתוקף קנאותה גיבשו לעצמם אנשי הקבוצה את דרכי הפעולה הבאות: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת נפשם על מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העיקרון על כל אחד אחר כדי לצרפו אליהם. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול, ובפרט לסיקריים.