הצו הקטגורי
מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הצו הקטגורי (בגרמנית: Kategorischer Imperativ, ויש המתרגמים: הציווי המוחלט) הוא מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום. הצו הקטגורי הוא המושג המרכזי סביבו נסובה האתיקה של קאנט, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
החוק עצמו, כפי שניסחו לראשונה קאנט, הוא:
עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי[1].
כלומר, הצו דורש שהעיקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל אדם.
על פי הצו, חוקי המוסר שאני חי על פיהם צריכים להיות מסוגלים להיות אוניברסליים. חוקים שאותם אני יכול לרצות שכל בני האדם יאמצו. דוגמה: אסור להפר הבטחות כי "הפרת הבטחה" אינה יכולה להיהפך לחוק כללי. לטענת קאנט לא ניתן לרצות את הפעולה ("הפרת הבטחה") בו זמנית עם רציית הפיכת הפעולה לחוק כללי ("מותר להפר הבטחות") כי במקרה כזה משתנה הגדרת ההבטחה (מ-"דבר שצריך לקיים" ל-"דבר שניתן לקיים או לא לקיים") וכך מאבד המושג "להפר" מתוכנו ומתגלה הסתירה. מתוך הסתירה הפורמלית בין הכלל המעשי לחוק הכללי יקבע קאנט כי חובה עלינו לקיים הבטחות.[דרוש מקור]
יש לשים לב שזהו קריטריון צורני בלבד (כלומר, איננו מטיל שום הגבלה על התוכן של אותו מוסר) וקאנט היה מודע לכך. קאנט ראה והסביר, שצורניות גרידא מובילה בעצם לניהיליזם מוסרי (כי כל עקרון - לא משנה כמה הוא רע ואכזרי - אפשר לנסח בצורה כזאת שיהיה עקבי כחוק כללי ויתאים לצו). כדי למנוע ניהיליזם זה, הוסיף קאנט טיעון בדבר היותו של כל יצור בעל תבונה (בניסוחים אחרים, כל "יש רציונלי") תכלית כשלעצמו ולכן תכלית מוחלטת. באמצעות ההכנסה המפורשת הזאת של תוכן לחוק הציווי הקטגורי, הצליח קאנט להציל את תורת המידות שלו מניהיליזם מוסרי שמקבל כל תורת מוסר שהיא, בתנאי שהיא עקבית. מלומדים ופילוסופים רבים ביקרו את קאנט על התוספת הזאת וטענו שהיא מנוגדת לחלוטין לכל המטאפיזיקה והאתיקה שפיתח. הפילוסופים שבאו אחריו - כדוגמת הגל ואחר כך היידגר - הסירו את העיקרון התוכני של "האדם כתכלית", והשאירו מתורתו רק את כלל הצורני, אותו הם מילאו בתוכן שהתיישב עם תפיסתם הפילוסופית הרחבה. במקרה של הגל הייתה זו התפיסה הדיאלקטית בדבר "רוח הזמן" ובמקרה של היידגר, הניסיון של האדם "להשתלב" במציאות ולהשפיע עליה ולא רק להגדירה ולנתחה.[דרוש מקור]
האתיקה של קאנט הייתה מהפכנית. כל הפילוסופיה של המוסר לפני קאנט ואף הרבה מהפילוסופיה אחריו, דורשות להתאים את רצון האדם כלפי הטוב המוסרי העליון. כלומר, מתוך כל האופציות הנתונות לפנינו עלינו לבחור באותו דבר שיביא אותנו לידי התוצאה הטובה. מהפכתו של קאנט הייתה שהוא הפך את הסדר. מעתה, הרצון האנושי מכונן את הטוב המוסרי כלומר, הרצון האנושי קובע מהו הטוב המוסרי ואף שואף אליו.[דרוש מקור]