התנועה לתרבות חדשה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תנועת התרבות החדשה (בסין) (בסינית מסורתית: 新文化運動, בסינית מופשטת: 新文化运动) בעשורים הראשונים של המאה ה-20, נבעה מהתפכחות מהתרבות הסינית המסורתית בעקבות כישלונה של הרפובליקה הסינית - שנוסדה ב-1912 - להתמודד עם בעיותיה של סין. חוקרים כמו צ'ן דוקסיו, צ'אי יואן-פיי, לי דז'או, לו שו'ן, ג'ואו זורן, הו דונג והו שיה, היו בעלי השכלה קלאסית, אך החלו להוביל למרד נגד הקונפוציאניזם. הם קראו ליצירת תרבות סינית חדשה המבוססת על סטנדרטים עולמיים ומערביים, ובמיוחד על דמוקרטיה ועל מדע. ממשיכים צעירים יותר הדגישו נושאים נוספים:
- ספרות עממית
- קץ למשפחה הפטריארכלית לטובת חופש הפרט ושחרור הנשים
- לראות בסין אומה בין עמים, ולא תרבות קונפוציאנית ייחודית.
- בחינה מחודשת של טקסטים סיניים בגישות טקסטואליות וביקרותיות מודרניות
- ערכים דמוקרטיים ושוויוניים
- אוריינטציה לעתיד ולא לעבר
ב־4 במאי 1919[1] מחו סטודנטים בבייג'ינג על ועידת השלום של פריז, שהעניקה זכויות גרמניות בשאנדונג ליפן הקיסרית והפכה תנועה תרבותית זו לתנועה פוליטית במה שנודע בשם תנועת הארבעה במאי.