התפרקות יוגוסלביה
אירוע גיאופוליטי בשנות התשעים של המאה העשרים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התפרקות יוגוסלביה התרחשה כתוצאה מסדרה של הפיכות וסכסוכים פוליטיים בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. לאחר תקופה של משבר פוליטי וכלכלי בשנות ה-80 התפצלו הרפובליקות המרכיבות את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אך הבעיות הבלתי פתורות גרמו למלחמות יוגוסלביה. המלחמות המשפיעות ביותר היו מלחמת העצמאות של קרואטיה (1991–1995), מלחמת בוסניה (1992–1995) ומלחמת קוסובו (1996–1999).
מקרא:
הרפובליקה הסרבית של קראינה
המחוז האוטונומי של מערב בוסניה
מינהל המעבר של האו"ם למזרח סלבוניה, ברניה ומערב סירמיום
| |||
חלק מהמלחמה הקרה וסתיו העמים | |||
---|---|---|---|
תאריכי המאבק | 25 ביוני 1991 – 27 באפריל 1992 (44 שבועות) | ||
מקום |
יוגוסלביה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה:
| ||
תוצאה |
| ||
הצדדים במאבק | |||
| |||
דמויות בולטות | |||
| |||
אירועים קשורים | |||
פירוק צ'כוסלובקיה איחוד גרמניה מחדש התפרקות ברית המועצות |
לאחר ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה הוקמה יוגוסלביה כפדרציה של שש רפובליקות, עם גבולות שהונחו לפי קריטריונים אתניים והיסטוריים: בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה, מונטנגרו, סרביה וסלובניה. בנוסף הוקמו שני מחוזות אוטונומיים בתוך סרביה: וויבודינה וקוסובו. לכל אחת מהרפובליקות הייתה סניף משלה של המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, וכל מתיחות נפתרה ברמה הפדרלית. המודל היוגוסלבי של ארגון המדינה, כמו גם "דרך הביניים" של כלכלה מתוכננת וליברלית, נחל הצלחה יחסית, והמדינה חוותה תקופה של שגשוג כלכלי ויציבות פוליטית יחסית עד שנות ה-80, תחת שלטונו של יוסיפ ברוז טיטו.[1] לאחר מות טיטו ב-1980, המערכת המוחלשת של הממשל הפדרלי לא הייתה מסוגלת יותר להתמודד עם אתגרים כלכליים ופוליטיים.
בשנות ה-80 החלו האלבנים מקוסובו לדרוש שהמחוז האוטונומי שלהם יקבל מעמד של רפובליקה. המתיחות האתנית בין האלבנים לסרבים בקוסובו נותרה גבוהה לאורך כל העשור, מה שהביא לצמיחת ההתנגדות הסרבית לאוטונומיה הגבוהה של המחוזות ולמערכת לא יעילה של קונצנזוס פדרלי ברחבי יוגוסלביה, אשר נתפסו כמכשול לאינטרסים הסרבים. ב-1987 עלה סלובודן מילושביץ' לשלטון בסרביה, ובאמצעות שורה של מהלכים פופוליסטיים השיג שליטה דה פקטו בקוסובו, וויבודינה ומונטנגרו, וזכה לרמה גבוהה של תמיכה בקרב הסרבים במדיניותו הריכוזית. מילושביץ' נתקל בהתנגדות מצד מנהיגי המפלגה ברפובליקות המערביות של יוגוסלביה, סלובניה וקרואטיה, שדגלו בדמוקרטיזציה של המדינה בעקבות סתיו העמים במזרח אירופה. ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה, מפלגת השלטון הקומוניסטית, התפרקה בינואר 1990. ארגונים קומוניסטיים רפובליקניים הפכו למפלגות הסוציאליסטיות הנפרדות.
במהלך 1990, הסוציאליסטים איבדו את השלטון למפלגות בדלניות-אתניות בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות שנערכו ברחבי המדינה, למעט בסרביה ומונטנגרו, שם ניצחו מילושביץ' ובני בריתו. הרטוריקה הלאומנית מכל הצדדים התלהטה יותר ויותר. בין יוני 1991 לאפריל 1992, ארבע רפובליקות הכריזו על עצמאות (רק סרביה ומונטנגרו נותרו פדרציות). גרמניה לקחה יוזמה והכירה בעצמאותן של קרואטיה וסלובניה. אבל מעמדם של הסרבים מחוץ לסרביה ומונטנגרו ושל הקרואטים מחוץ לקרואטיה נותר בלתי פתור. לאחר שורה של תקריות בין-אתניות, פרצו מלחמות יוגוסלביה, תחילה בקרואטיה ולאחר מכן בבוסניה. המלחמות הותירו באזור נזק כלכלי ופוליטי שעדיין מורגש, בו עשרות שנים מאוחר יותר.[2]