ויליאם בטלר ייטס
סופר, מחזאי, משורר ומיסטיקן אירי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ויליאם בטלר ייטס (באנגלית: William Butler Yeats; 13 ביוני 1865 – 28 בינואר 1939) היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1923. אחד האישים הבולטים של הספרות האנגלית בפרט, והספרות בכלל במאה ה-20. היה שותף להקמת תיאטרון אבי, והיה הכוח המניע מאחורי התחייה הספרותית האירית, לצד אישים כגון ליידי אוגוסטה גרגורי, אדוארד מרטין ואחרים. הוא אף כיהן בסנאט האירי במשך שתי קדנציות.
לידה |
13 ביוני 1865 סנדימאונט, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
---|---|
פטירה |
28 בינואר 1939 (בגיל 73) מנטון, צרפת |
מדינה | מדינת אירלנד החופשית |
מקום קבורה | דרמקליף |
מקום לימודים | האוניברסיטה הלאומית לאמנות ועיצוב, ד'ה הייסקול |
שפות היצירה | אנגלית |
זרם ספרותי | סימבוליזם |
הושפע מ | ויליאם בלייק, ויליאם מוריס, עמנואל סוודנבורג, יאקוב במה, אוסקר ויילד, אדמונד ספנסר, פרסי ביש שלי, פרידריך ניטשה, ליידי אוגוסטה גרגורי |
בן או בת זוג |
|
צאצאים | אן ייטס, מייקל בטלר ייטס |
פרסים והוקרה |
|
חתימה | |
כאדם צעיר, הושפע ייטס מהאסתטיקה ומהאחווה הפרה-רפאליטית, לצד המשוררים הסימבוליסטים הצרפתים. כמו כן, הוא העריץ את המשורר הבריטי ויליאם בלייק. ייטס היה דמות מפתח בתחייה התרבותית האירית, ושאף באמצעות שיריו המוקדמים להחיות מחדש את ספרותה העתיקה של אירלנד. לעיתים הדגיש בשירתו נושאים פוליטיים, ומעורבותו בענייניה הציבוריים של אירלנד הובילה לבחירתו לסנאט האירי ב-1922. סגנון השירה שלו התפתח בכמה שלבים, ומאוחר יותר בחייו הוא נמנה עם המשוררים המודרניסטים הבולטים ביותר, לצד עזרא פאונד ות"ס אליוט. ייטס החיה מחדש את טכניקת החריזה והמשקל בתקופה שבה אמנות כתיבת השירה כמעט קפאה על שמריה. כמו המשורר האמריקאי רוברט פרוסט והמשורר הבריטי תומאס הרדי, הוא ידע לנצל בכישרון רב את תבניות השירה בהן השתמש, לכדי מימוש הפוטנציאל הגבוה ביותר הטמון בהן, ובו-זמנית מצא דרך להביע את קולו בשפה עממית מדוברת, חדישה ורעננה. בשנותיו המאוחרות יותר, החליט ייטס לעצב מחדש את שירתו, בעזרתו של עזרא פאונד, תוך שהיא מצביעה על כיוון חדש לחלוטין, באמצעות שירים שהם לא רק פרובוקטיביים וחדשניים, אלא גם מהפנטים ומלאי יופי.
ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין, אירלנד, והתחנך הן בה והן בלונדון. את חופשות ילדותו הוא העביר במחוז סלייגו, והחל ללמוד שירה מגיל צעיר, תוך שהוא נשבה בקסמן של אגדות עם איריות ונהיה חסיד נלהב של מיסטיקה. נושאים אלו, הפולקלור האירי ועולם המיסטיקה, מופיעים רבות בכמה מתקופות יצירתו. דבר זה מתבטא בדגש על שימוש בסמלים מעולם המיתולוגיה האירית, החל מהשלב הראשון של יצירתו, שנמשך עד תחילת המאה ה-20, ועד לשימוש גובר והולך בסמלים אישיים יותר, אם כי הקשורים אף הם לנופיה של מערב אירלנד, בהם התמקד החל מהשלב האמצעי ועד המאוחר של יצירתו. דבר זה משקף את השניות השזורה בשיריו, בין המישור האישי לבין הלאומי, שהתבטאה בעיקר במשבר הזהות התרבותי אותו עבר ייטס כבן המעמד הפרוטסטנטי האנגלו-אירי השליט, שניסה לשמר את מסורותיו (שעמו התמודד ייטס דרך משיכתו לתרבויות המזרח), לבין רצונו להחיות את התרבות והשפה הקלטית העתיקות. כרך השירה הראשון פרי עטו, "נדודי או'שין ושירים אחרים", פורסם בשנת 1889. השירים הכלולים באוסף מתאפיינים במקצב אטי ולירי, דבר המשקף את החוב האמנותי שחלק ייטס למשוררים אחרים כגון אדמונד ספנסר ופרסי ביש שלי, וכמו כן למשוררי האחווה הפרה-רפאליטית. החל מ-1900, במהלך שנות העשרים ועד סוף חייו, נעשתה שירתו של ייטס יותר ריאליסטית, והתבססה דווקא על הרעיונות האזוטריים אותם גיבש בספרו "חזון" (1925). הוא החל לזנוח את רוב אמונותיו הטרנסצנדנטליות אשר להן נחשף מנעוריו. עם זאת, הוא המשיך לעסוק במסכות פיזיות ורוחניות, אשר קשורות בקשר הדוק לתאוריות שהציג בדבר מעגליות מחזורית-היסטורית של האנושות והעולם בכלל, המתוארת בהרחבה גם היא בספר "חזון".