ועדת שו - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for ועדת שו.

ועדת שו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ועדת שו מתארחת בארמון הנציב בירושלים
ועדת שו מתארחת בארמון הנציב בירושלים
דו"ח שו, מרץ 1930
דו"ח שו, מרץ 1930

ועדת שׁוֹאנגלית: Shaw Commission) שכינויה הרשמי היה "הוועדה למהומות של אוגוסט 1929 בארץ ישראל" (Commission on the Palestine Disturbances of August, 1929) הייתה ועדת חקירה בראשות השופט סר וולטר שו, שמונתה ב-13 בספטמבר 1929 על ידי משרד המושבות הבריטי על מנת לחקור את "הסיבות הישירות" שהובילו למאורעות תרפ"ט "ולהביא המלצות בנוגע לצעדים הדרושים למנוע את הישנותן". הוועדה הגיעה לארץ ישראל ב-24 באוקטובר 1929 ושהתה בה עד 28 בדצמבר 1929.[1] עבודתה כללה שמיעת עדויות מעשרות בריטים, יהודים וערבים המלווים בעורכי דין. ב-31 במרץ 1930 פורסמו מסקנות הוועדה.

ישיבות הוועדה

הוועדה מנתה ארבעה חברים: יושב ראש הוועדה שו, ושלושה חברי הפרלמנט הבריטי, אחד מכל מפלגה: השמרנית, הלייבור והליברלית.[1] ארבעת חברי הוועדה הגיעו לירושלים ברכבת מקנטרה והשתכנו במלון פאסט. אסירים יהודים וערבים הכשירו למענם את הדרכים המובילות אל משרדו של שופט השלום בירושלים, מוחמד יוסוף אל-ח'אלידי. על הבמה בבית המשפט ישבו ארבעת חברי הוועדה ומזכירה. כעבור זמן מה, הועברו הישיבות לחדר קטן בבניין המכס בירושלים, אולם במהלך אוקטובר חברי הוועדה סיירו בארץ, וקירות החדר נהרסו והוא הפך לאולם. את שני הצדדים, היהודי והערבי, ייצגו עורכי דין בריטיים ידועים.[2]

זאב ז'בוטינסקי העיד בפני הוועדה ב-24 בינואר 1930 בישיבה סגורה בלונדון, בשל האיסור שהוטל ב-1929 על כניסתו לארץ ישראל.[3]

עדותו של אמין אל-חוסייני

המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, דרש מרוב חברי המועצה המוסלמית העליונה להיות נוכחים בישיבות. המופתי עצמו הוזמן לתת את עדותו בישיבה ה-46. עדותו נשמעה במשך חמש ישיבות.[2] אולם בשל מעמדו כ"מופתי הגדול", הוא לא נדרש להופיע בפני ועדת החקירה. הוועדה באה אליו למשרדו.[4] לצורך עדותו, החליף אל-חוסייני את המתורגמן הנוצרי שלו, ח'ליל א-סכאכיני, במתורגמן מוסלמי, מוסא אל-עלמי, וזאת כדי להדגיש כי הנושא המרכזי הוא מוסלמי, עתיד החרם א-שריף (הר הבית). הוא ערך סקירה היסטורית של העוול שעשתה לדבריו המדיניות הבריטית לפלסטינים. הוא טען שהבריטים מפרים הבטחות לערבים, החל בהבטחה במכתבי חוסיין-מקמהון, וציין לדוגמה שהממשלה שסללה כבישים ליישובים יהודיים אולם לא נענתה לבקשתו לסלול כביש באורך שני קילומטרים לנבי מוסא. עורך הדין הבריטי שלו, הנרי סטוקר, הביא איתו לוועדה עותק של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון" בערבית ובצרפתית, ואל-חוסייני נראה כשהוא קורא בו בזמן הדיונים. עורכי הדין של היהודים שאלו את המופתי על ההוכחות שפרסם למזימת ההשתלטות היהודית כביכול על הר הבית והצביעו על הקשר בין הספר ובין הטענות הפלסטיניות לגבי רצון היהודים להשתלט על ההר.[2]

כאשר נשאל על חלקו באירועים של 1920 ו-1929, הכריז המופתי כי הוא חף מפשע. כשאר נשאל מדוע תבעו אותו למשפט, הקביל את עצמו לישו הנוצרי שנידון לצליבה, ואמר: "גם אז נקבע פסק הדין לפי דרישת היהודים".[5]

קו הטיעון הערבי בוועדה היה שבמאורעות הייתה התנפלות יהודית על ערבים.[6]

מסקנות והמלצות של הוועדה

מסקנותיה

וולטר שו כתב בדו"ח: "הסיבה העיקרית לעוינות ולאלימות של שנת 1929, היא האכזבה של הערבים מכך שתביעותיהם הלאומיות והפוליטיות לא מומשו וחששם מפני עתידם הכלכלי".[2] הערבים אמנם התחילו את המאורעות, אך זאת בשל חששם מהשתלטות יהודית על שטחי ארץ ישראל ובשל המתיחות הקיימת. כמו כן עשויה להתהוות סכנה לנישול הערבים מאדמותיהם. בנוסף פטורה הממשלה מאשמה לפרעות.

הוועדה לא הטילה את האשמה להתפרצות האלימה על אמין אל-חוסייני,[2] וניקתה אותו מאחריות למאורעות.[7]

המלצותיה

הצבת הגבלות ליהודים בענייני עליה והתיישבות והפסקת רכישת הקרקעות. מומלץ להקים מוסד מחוקק בארץ בו יהוו הערבים רוב. כמו כן יש להרחיב את היקף כוחות הביטחון המנדטורים, ולבטל את סמכויות ההסתדרות הציונית.

ניתן לומר כי הוועדה התעלמה בסיכומיה מאחריות הבריטים והערבים לפרוץ מהומות הרצחניות. האחריות הושלכה על עליית היהודים ולאור כך גובשו המלצותיה.

חלק מדו"ח ועדת שו עסק במשטרת המנדט וכללה ביקורת חריפה עליה, במיוחד על איכות וכמות המודיעין שנאסף על ידי מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט. בעקבות דו"ח זה מינה משרד המושבות את הרברט דאוביגין לבחון את פעילות משטרת המנדט ולהמליץ המלצות לגבי ארגונה מחדש[8].

דעת מיעוט

דוח הוועדה התקבל ברוב קולות חבריה. הארי סנל (אנ'), נציג מפלגת הלייבור, הסתייג מרוב מסקנותיה והמלצותיה. הוא סבר שלמופתי היה חלק גדול באחריות למאורעות, ומתח ביקורת על הימנעות הממשלה ממתן נשק ליהודים לצורך התגוננות. הוא דרש להגשים את מדיניות המנדט ושיבח את הישגי היהודים בארץ ישראל בעשור שקדם למאורעות.[9]

דו"ח סימפסון

דו"ח הופ-סימפסון הוגש ב-22 באוגוסט 1930, לאחר חודשיים של סיור בארץ של ועדה בראשות מומחה להתיישבות, ג'ון הופ סימפסון (אנ'), שכונסה בעקבות ועדת שו. קביעתו הייתה כי בשל התנאים קיימת הגבלה על כושר הקליטה הכלכלי של הארץ.

בעקבות ועדת שו ודו"ח הופ-סימפסון, ומסקנותיהם המשותפות על ההכרח לבלום את ההתיישבות היהודית, פורסם הספר הלבן של פאספילד.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 6, עמ' 103.
  2. ^ 1 2 3 4 5 אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 274-273.
  3. ^ זאב ז'בוטינסקי, כתבים: זכרונות בן־דורי, תאריכים חשובים, עמ' 309–310.
  4. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 273, הערה.
  5. ^ אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 311-309.
  6. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 220.
  7. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 271.
  8. ^ David Anderson,David Killingray‏, Policing and decolonisation: politics, nationalism, and the police, 1917-65, page 65
  9. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, עמ' 105, הערה 6.


{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
ועדת שו
Listen to this article