ז'וזף דה מסטר - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for ז'וזף דה מסטר.

ז'וזף דה מסטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ז'וזף דה מסטר
Joseph de Maistre
לידה 1 באפריל 1753
שאמברי, דוכסות סבויה
פטירה 26 בפברואר 1821 (בגיל 67)
טורינו, ממלכת סרדיניה
מקום לימודים אוניברסיטת טורינו עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם שמרנות, הנאורות שכנגד, מלוכנות
תחומי עניין פילוסופיה מדינית
הושפע מ פלוטרכוס, אוריגנס, תומאס אקווינס, ג'אמבטיסטה ויקו
השפיע על אוגוסט קונט, שארל מוראס, קרל שמיט, שארל בודלר, סן-סימון
מדינה ממלכת סרדיניהממלכת סרדיניה  ממלכת סרדיניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'וזף-מארי, הרוזן דה מֶסְטְר (צרפתית: ‏Joseph-Marie, comte de Maistre‏, 1 באפריל 1753 - 26 בפברואר 1821) היה פילוסוף, סופר, פרקליט ודיפלומט בן סאבויה, אשר דגל במונרכיזם ובהיירארכיה חברתית נוקשה בשנים שלאחר המהפכה הצרפתית. על אף קשריו האישיים והאינטלקטואליים ההדוקים עם צרפת, מסטר היה כל חייו נתין של ממלכת סרדיניה, שבה שירת כשׂר, סנאטור ושגריר. מסטר היה דמות מפתח באנטי-נאורות,[1] וראה במונארכיה את צורת השלטון היציבה היחידה, והמוסד היחיד שעונה לרצונו של האל.[2] הוא קרא להשיב את בית בורבון לכס המלכות בצרפת, ותמך בהחלת סמכות האפיפיור גם בענייני חול. הוא טען שהדחייה הרציונליסטית של הנצרות היא האחראית הישירה לאנדרלמוסיה ולשפיכות הדמים שהביאה איתה המהפכה הצרפתית.[3][4]

חייו

מסטר נולד בשנת 1753 בשאמברי בדוכסות סאבויה, שבאותה עת הייתה חלק מממלכת פיימונטה-סרדיניה שנשלטה על ידי בית סבויה. משפחתו הייתה ממוצא צרפתי ואיטלקי.[5] אחיו הצעיר גזבייה (Xavier) היה קצין בצבא וסופר פופולרי (בעברית ראה אור מפרי עטו הספר "מסע סביב חדרי"). מסטר התחנך קרוב לוודאי אצל נזירים ישועים. אחרי המהפכה הוא היה למגינם הנלהב של הישועים, ונטה יותר ויותר לייחס את רוח המהפכה לאויביהם המסורתיים, הינסניסטים. לאחר שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת טורינו ב-1774, הוא הלך בעקבות אביו, הרוזן פרנסואה-גזבייה דה מסטר, והיה לסנאטור ב-1787.

מסטר היה חבר בלשכה המקומית של הבונים החופשיים בשאמברי מ-1774 עד 1790,[6] ובתחילה דגל ברפורמה פוליטית בצרפת ותמך בנסיונותיהם של המגיסטראטים בפרלמנים בצרפת לאלץ את המלך לואי ה-16 לכנס את אספת המעמדות. מאחר שהיה בעל-אדמות בצרפת, הוא היה רשאי להצטרף לאספה, ויש כמה ראיות לכך שהוא שקל את האפשרות.[7] אבל מסטר נבהל ונרתע מהחלטתה של האספה למזג את האצולה, הכמורה ופשוטי העם לגוף מחוקק יחיד שנהפך לאספה המכוננת. לאחר ליל 4 באוגוסט 1789, הוא הפך למתנגד נחרץ של המאורעות בצרפת.[8]

מסטר נמלט משאמברי כאשר כבש אותה צבא המהפכה הצרפתי, אבל לא הצליח למצוא משרה בחצר המלכות בטורינו וחזר לצרפת כעבור שנה. לאחר שהגיע למסקנה כי אין באפשרותו לתמוך במשטר הצרפתי עקר מסטר שנית, הפעם ללוזאן בשווייץ; שם הוא דן בפוליטיקה ובתאולוגיה בסלון של מאדאם דה סטאל והחל את הקריירה שלו כסופר אנטי-מהפכני.[9] הוא חיבר בין השאר את Lettres d'un Royaliste Savoisien ("מכתביו של מלוכן בן סבויה", 1793),‏ Discours à Mme. la Marquise Costa de Beauregard, sur la Vie et la Mort de son Fils ("מאמר עבור מאדאם המרקיזה קוסטה דה בורגאר על חייו ומותו של בנה", 1794), ו-...Cinq paradoxes à la Marquise de Nav‏ ("חמישה פרדוקסים למרקיזה מנאוו...", 1795).

מלוזאן עבר מסטר לוונציה וממנה לקליארי, לשם העביר מלך פיימונטה-סרדיניה את חצרו ואת הממשל אחרי שצבא צרפת כבש את טורינו ב-1798. היחסים בין מסטר לבין החצר בקליארי לא היו תמיד קלים. ב-1802 הוא נשלח לסנקט פטרבורג ברוסיה כשגריר בחצרו של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה.[10] תחומי אחריותו הדיפלומטיים לא היו מרובים, והוא היה לחבר קבוע ואהוב בחוגים אריסטוקרטיים; הוא המיר כמה מחבריו לנצרות הקתולית, וכתב שם כמה מכתביו המשפיעים ביותר בתחום הפילוסופיה המדינית. הבחנותיו של מסטר על החיים ברוסיה, המופיעות בזכרונותיו הדיפלומטיים ובמכתביו האישיים, היו בין המקורות ששימשו את טולסטוי כשכתב את "מלחמה ושלום".

לאחר תבוסתו של נפוליאון והשבת פיימונטה וסאבויה לידי בית סאבויה במסגרת קונגרס וינה, מסטר חזר ב-1817 לטורינו ושימש שם כמגיסטראט ושר עד מותו. הוא מת ב-26 בפברואר 1821, ונקבר בכנסייה הישועית של הקדושים המעונים (Chiesa dei Santi Martiri).

עמדות פילוסופיות ומדיניות

בספרו Considérations sur la France ("הרהורים על צרפת", 1797) טען מסטר כי לצרפת שליחות אלוהית בתור המכשיר העיקרי של הטוב והרע עלי אדמות. הוא פירש את המהפכה הצרפתית כמאורע מטעם ההשגחה העליונה, שבו המונארכיה, האריסטוקרטיה ו"המשטר הישן" באופן כללי, תחת שיפנו את השפעת התרבות הצרפתית לטובת המין האנושי כולו, קידמו את הדוקטרינות האתיאיסטיות של הפילוסופים בני המאה ה-18. לטענתו, פשעיו של שלטון הטרור היו התוצאה המתבקשת של מחשבת הנאורות, והעונש האלוהי עליה.[11]

בחיבורו הקצר Essai sur le Principe Générateur des Constitutions Politiques et des Autres Institutions Humaines ("מסה על העיקרון המחולל של חוקות מדיניות ושל מוסדות אנושיים אחרים", 1809) טען מסטר כי חוקות אינן תולדה של תבונת האדם, אלא מקורן באלוהים, אשר מביא להבשלתן בהדרגה. לאחר שהוציא לאור ב-1816 את התרגום לצרפתית, מעשה ידיו, למאמרו של פלוטרכוס "על עיכוב הצדק האלוהי בהענשתם של החוטאים", פרסם מסטר ב-1819 את הספר Du Pape ("על האפיפיור"), הניסוח השלם ביותר של תפיסתו הסמכותנית ביחס לפוליטיקה.

על פי מסטר, כל ניסיון להצדיק את הממשל באמצעות טעמים מקומיים אינו יכול אלא להוביל לוויכוחים ללא פתרון על הלגיטימיות והכדאיות של כל ממשל קיים, ומכך בהכרח ינבעו אלימות ואנדרלמוסיה.[12][13] לפיכך, טען מסטר, הממשל חייב להיות מבוסס על יסודות משכנעים, אך לא רציונליים, אשר לנתינים אסור להרהר אחריהם.[14] מסטר המשיך וטען כי הסמכות בפוליטיקה צריכה להיגזר מן הדת, ושבאירופה הסמכות הדתית הזו מקורה, בסופו של דבר, באפיפיור.

החידוש בכתיבתו של מסטר לא היה בהגנה על זכויות הדת והמונארכיה כשלעצמה, אלא בטיעוניו בנוגע לצורך המעשי שהסמכות האחרונה תהיה שייכת לאינדיבידואל המסוגל לפעולה מכריעה, כמו גם באופן שבו ניתח את הבסיס החברתי ללגיטימיות של הסמכות הזו. במילותיו שלו, כשנאם בפני קבוצה של אצילים צעירים שהיגרו מצרפת, "עליכם לדעת כיצד להיות מלוכנים. בעבר זה היה אינסטינקט, אבל כיום זהו מדע. עליכם לאהוב את הריבון כפי שאתם אוהבים את הסדר, בכל כוחותיו של השכל".[15] ניתוח בעיית הסמכות והלגיטימיות שלה אצל מסטר מקדים ומבשר כמה מן הסוגיות שהעלו סוציולוגים מוקדמים כמו אוגוסט קונט[16] וקלוד-אנרי דה סן-סימון.[17][18]

נוסף להתכתבויותיו הענפות, מסטר השאיר אחריו שני ספרים שראו אור לאחר מותו. Soirées de St. Pétersbourg ("ערביות סנקט פטרבורג", 1821) הוא תיאודיציה בצורת דיאלוג אפלטוני,[19] שבה טוען מסטר כי הרע קיים בגלל מקומו בתוכנית האלוהית, שלפיה הקרבתם של חפים מפשע מחזירה את בני האדם אל האלוהים באמצעות מחיית חטאיהם של העבריינים. מסטר רואה זאת כחוק של ההיסטוריה האנושית, חוק שהוא ודאי כשם שהוא מסתורי. Examen de la Philosophie de Bacon ("בחינת הפילוסופיה של בייקון", 1836) הוא ביקורת על הגותו של פרנסיס בייקון,[20] אשר מסטר ראה בו את שורש-כל-רע של החשיבה הנאורה ההרסנית.[21]

מורשתו

פסלם של האחים ז'וזף וגזבייה דה מסטר בשאמברי
פסלם של האחים ז'וזף וגזבייה דה מסטר בשאמברי

לצד המדינאי והפילוסוף הבריטי אדמונד ברק, מסטר נחשב לעיתים קרובות כאחד ממייסדי השמרנות האירופית;[22] אבל מאז המאה ה-19 סר חינה של השמרנות הסמכותנית והדתית בנוסח מסטר, והשפעתה ירדה בהשוואה לשמרנות הליברלית יותר של ברק. על כל פנים, הודות לכישרונו של מסטר כסופר וכמתפלמס היה לו תמיד קהל קוראים. לדוגמה, כך כתב עליו מת'יו ארנולד, המבקר רב-ההשפעה בן המאה ה-19, כשהשווה בין סגנונו של מסטר לזה של ברק:

ז'וזף דה מסטר הוא עוד אחד מאותם אנשים אשר מילותיהם, כמו אלה של ברק, ניחנו בחיוּת. בכוח דמיונו הוא נופל מברק. לעומת זאת, מחשבתו סדורה יותר מזו של ברק, ונעה במהירות רבה יותר ובמישרין; יש בכתביו פחות יתירויות. ברק הוא סופר גדול, אבל האופן שבו משתמש ז'וזף דה מסטר בלשון הצרפתית חזק יותר, מספק באופן שלם יותר, מאשר שימושו של ברק באנגלית. סגנונו הוא כשל רב-אמן; הוא מדגים לנו באופן מושלם למה מסוגל המכשיר מעורר ההערצה הזה, השפה הצרפתית.[23]

האנציקלופדיה הקתולית (מהדורת 1910) מתארת את סגנון הכתיבה שלו כ"חזק, מלא חיים, ציורי" ומוסיפה ש"החיוּת שלו ומזגו הטוב משככים את הנימה הדוגמטית שלו. הוא ניחן בפשטות נהדרת בהצגת הנושאים, בדייקנות בדוקטרינה שלו, ברוחב השכלתו ובעוצמה דיאלקטית".[24] אלפונס דה למרטין, הגם שהיה מתנגדו הפוליטי, העריץ את הפרוזה המרהיבה שלו, ואמר:

הסגנון הצלול, הקצר והעצבני הזה, המשוחרר מקלישאות, השרירי והחסון, לא הזכיר כלל את רכותה של המאה השמונה-עשרה, ולא את הסגנון המדקלם של הספרים הצרפתיים החדשים בזמנו: הוא נולד באוויר האלפּים וספג אותו אל תוכו; הוא היה בתולי, הוא היה צעיר, הוא היה קשוח ופראי; הוא לא הביט כלל על האדם, הוא חש בבדידותו שלו; הוא אלתר עומק וצורה בעת ובעונה אחת... האיש הזה היה חדש בקרב ה-enfants du siècle (ילדי המאה).[25]

עם מעריציו של מסטר נמנה המשורר שארל בודלר,[26][27] שתיאר את עצמו כתלמידו וטען כי מסטר הוא שלימד אותו כיצד לחשוב.[28] ג'ורג' סיינסברי כינה אותו "ללא ספק אחד מגדולי ההוגים והסופרים של המאה השמונה-עשרה".[29] נודעה למסטר השפעה עזה גם על שארל מוראס, האנטישמי והמלוכן,[30] ועל תנועת אקסיון פרנסז הקונטרה-רבולוציונרית שהנהיג.

על פי קרולינה ארמנטרוס, כתביו של מסטר השפיעו לא רק על הוגי דעות מדיניים שמרניים, אלא גם על הסוציאליסטים האוטופיים.[31] סוציולוגים מוקדמים כמו אוגוסט קונט וקלוד-אנרי דה סן-סימון הזכירו בכתביהם במפורש את השפעתו של מסטר על האופן שבו הבינו את מקורות האחדות החברתית והסמכות הפוליטית.[17][18] ישעיה ברלין דן במסטר בכמה מכתביו, וב"שישה אויבים של החירות האנושית" הוא מקדיש לו מסה שבה הוא קובע כי מסטר הקדים את זמנו ובישר את עלייתם של המשטרים הטוטאליטריים במאה העשרים.[32]

כתביו

  • Nobilis Ioseph Maistre Camberiensis ad i.u. lauream anno 1772. die 29. Aprilis hora 5. pomeridiana (1772) – עבודת הדוקטורט של מסטר, שמורה באוניברסיטת טורינו.
  • Éloge de Victor-Amédée III (Chambéry, 1775)
  • Lettres d'un royaliste savoisien à ses compatriotes (1793)
  • Étude sur la souveraineté (1794)
  • De l'État de nature, ou Examen d'un écrit de Jean-Jacques Rousseau (1795)
  • Considérations sur la France (London [Basel], 1796)
  • Intorno allo stato del Piemonte rispetto alla carta moneta (Turin, Aosta, Venice, 1797–1799)
  • Essai sur le Principe Générateur des Constitutions Politiques, 1814, [1st. Pub. 1809]
  • Du Pape 1819.
  • De l'Église Gallicane, édit. Rodolphe de Maistre, 1821.
  • Les Soirées de Saint-Pétersbourg ou Entretiens sur le Gouvernement Temporel de la Providence, édit. Rodolphe de Maistre, 1821.
  • Lettres à un Gentilhomme Russe sur l'Inquisition Espagnole, édit. Rodolphe de Maistre, 1822.
  • Examen de la Philosophie de Bacon, où l'on Traite Différentes Questions de Philosophie Rationnelle édit. Rodolphe de Maistre, 1836.
  • Lettres et Opuscules Inédits du Comte Joseph de Maistre édit. Rodolphe de Maistre, Paris, 1853.
  • Mémoires Politiques et Correspondance Diplomatique, édit. Albert Blanc, Paris, 1859.

הערות שוליים

  1. ^ Masseau, Didier (2000). Les Ennemis des Philosophes. Editions Albin Michel.
  2. ^ Alibert, Jacques (1992). Joseph de Maistre, Etat et Religion. Paris: Perrin.
  3. ^ Lebrun, Richard (1989). "The Satanic Revolution: Joseph de Maistre's Religious Judgment of the French Revolution", Proceedings of the Annual Meeting of the Western Society for French History, Vol. 16, pp. 234–240.
  4. ^ Garrard, Graeme (1996). "Joseph de Maistre's Civilization and its Discontents", Journal of the History of Ideas, Vol. 57, No. 3, pp. 429–446
  5. ^ "Etude Culturelle - Recherches Historiques". אורכב מ-המקור ב-12 November 2016. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2016. 
  6. ^ Vulliaud, Paul (1926). Joseph de Maistre Franc-maçon. Paris: Nourry.
  7. ^ Lebrun, Richard. "A Brief Biography of Joseph de Maistre". University of Manitoba. אורכב מ-המקור ב-25 March 2011. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2011. 
  8. ^ Greifer, Elisha (1961). "Joseph de Maistre and the Reaction Against the Eighteenth Century," The American Political Science Review, Vol. 55, No. 3, pp. 591–598.
  9. ^ Ferret, Olivier (2007). La Fureur de Nuire: Échanges Pamphlétaires entre Philosophes et Antiphilosophes, 1750-1770. Oxford: Voltaire Foundation.
  10. ^ Teeling, T.T. (1985). "Joseph de Maistre," The American Catholic Quarterly Review, Vol. XX, p. 824.
  11. ^ Lebrun, Richard A. (1967). "Joseph de Maistre, how Catholic a Reaction?," CCHA Study Sessions, Vol. 34, pp. 29–45.
  12. ^ Murray, John C. (1949). "The Political Thought of Joseph de Maistre," The Review of Politics, Vol. 11, No. 1, pp. 63–86.
  13. ^ Bradley, Owen (1999). A Modern Maistre: The Social and Political Thought of Joseph de Maistre. Lincoln and London: University of Nebraska Press.
  14. ^ Lebrun, Richard A. (1969). "Joseph de Maistre, Cassandra of Science," French Historical Studies, Vol. 6, No. 2, pp. 214–231.
  15. ^ Quoted by Philippe Sénart in "Maistre et Tocqueville", Joseph de Maistre. Les Dossiers H, (Lausanne: Editions L'Age d'Homme, 2005), p. 646. ISBN 2825118710
  16. ^ Barth, Hans (1956). "Auguste Comte et Joseph de Maistre". In: Etudes Suisses de l'Histoire Générale, XIV, pp. 103–138.
  17. ^ 1 2 Lucien Lévy-Bruhl (1903). The Philosophy of Auguste Comte. New York: Putnam and Sons, pp. 297-8.
  18. ^ 1 2 Pickering, Mary (1993). Auguste Comte: An Intellectual Biography, vol. 1. Cambridge: Cambridge University Press, pp. 261–8 ISBN 052143405X
  19. ^ Kochin, Michael S. (2002). "How Joseph De Maistre Read Plato’s Laws," Polis, Vol. 19, Nos. 1–2, pp. 29–43.
  20. ^ Huet, François (1837). "Le Chancelier Bacon et le Comte Joseph de Maistre." In: Nouvelles Archives Historiques, Philosophiques et Littéraires. Gand: C. Annoot-Braekman, vol. I, pp. 65–94.
  21. ^ Gourmont, Rémy de (1905). "François Bacon et Joseph de Maistre." In: Promenades Philosophiques. Paris: Mercure de France, pp. 7–32.
  22. ^ Fuchs, Michel (1984). "Edmund Burke et Joseph de Maistre", Revue de l'Université d'Ottawa, Vol. 54, pp. 49–58.
  23. ^ Arnold, Matthew (1973). "Joseph de Maistre on Russia." In: English Literature and Irish Politics. Ann Arbor: The University of Michigan Press, p. 87.
  24. ^ הערך על מסטר באנציקלופדיה הקתולית, באתר ויקיטקסט
  25. ^ de Lamartine, Alphonse (1874). "Les De Maistre". Souvenirs et Portraits 1. Paris: Hachette et Cie.. עמ' 189. 
  26. ^ Alphonsus, Mère Mary (1942). The Influence of Joseph de Maistre on Baudelaire. "De Maistre et Edgar Poe m'ont appris à Raisonner" (journaux intimes). Bryn Mawr: Bryn Mawr College doctoral thesis.
  27. ^ Eygun, Francois-Xavier (1990). "Influence de Joseph de Maistre sur les "Fleurs du Mal" de Baudelaire", Revue des Etudes Maistriennes, Vol. 11, pp. 139–147.
  28. ^ "De Maistre and Edgar Poe taught me to reason." – Baudelaire, Charles (1919). Intimate Papers from the Unpublished Works of Baudelaire. Baudelaire – His Prose and Poetry. New York: The Modern Library, p. 245.
  29. ^ Saintsbury, George (1917). A Short History of French Literature. Oxford: Clarendon Press, p. 469.
  30. ^ Gerin-Ricard, Lazare de (1929). Les Idées Politiques de Joseph de Maistre et la Doctrine de Maurras. La Rochelle: Editions Rupella.
  31. ^ Armenteros, Carolina (2011). The French Idea of History: Joseph de Maistre and his Heirs, 1794-1854. Ithaca, NY and London: Cornell University Press ISBN 0-8014-4943-X
  32. ^ Isaiah Berlin, Freedom and Its Betrayal: Six Enemies of Human Liberty, ed. Henry Hardy. Ch. 7 (2002, Princeton University Press)
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
ז'וזף דה מסטר
Listen to this article